טען שירש קרקע מהוריו - וייאלץ לפנותה בתוך 90 יום
תושב משכונת עכברה בצפת טען שמשפחתו יושבת על הקרקע עוד מ-1942, לפני קום המדינה, והקים עליה עם אחיו מבנים, רפת וגדרות. בית המשפט דחה את כל טענות ההגנה שלו, כולל להתיישנות ולזכות בלתי הדירה
בבית משפט השלום בצפת התנהל בחודשים האחרונים סכסוך משפטי סביב שטח של כ-3,630 מ"ר בשכונת עכברה שבעיר, המוגדר כשמורת יער ורשום על שם רשות הפיתוח ומדינת ישראל. רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) הגישה תביעה לסילוק של שני אחים, שלטענתה השתלטו על הקרקע שלא כדין והקימו עליה מבני מגורים, רפת וגדרות, ואף נטעו עצי זית - הכל בלי היתר.
אחד האחים, גלאל חוראני, לא הגיש כתב הגנה, ופסק דין בהיעדר הגנה ניתן נגדו כבר בתחילת 2023. אחיו, סאמי חוראני, המתגורר בשטח בפועל עם אשתו ובנותיו, נאבק בתביעה עד הסוף וטען כי משפחתו יושבת על הקרקע הרבה לפני קום המדינה.
לגרסתו, הוריו הגיעו למקום כבר ב-1942, אחרי שהבריטים העבירו אותם למערה בעכברה, ומאז המשפחה מחזיקה ומעבדת את הקרקע ברציפות "דורות על גבי דורות". על בסיס זה הוא טען כי חלה על התביעה התיישנות, משום שחלפו הרבה יותר מ-25 שנה מאז שהמשפחה נכנסה לשטח.
הבעיה של הנתבע התחילה כבר בנקודת המוצא: מדובר במקרקעין מוסדרים, שנרשמו בפנקס הזכויות כבר ב-1946. על פי חוק המקרקעין, בקרקע שכזו לא ניתן לצבור התיישנות מכל תקופה שקדמה לרישום - הספירה מתחילה מחדש ממועד הרישום, ואם עד ל-1 בינואר 1970 לא הצטברו 25 שנות החזקה נוגדת, הטענה לא רלוונטית בכלל. השופטת ציטטה מהספרות המשפטית וקבעה כי טענת התיישנות שכזו, אם לא נוצרה עד לאותו המועד, "לא תתגבש לעולם".
האם התובע הוא היורש?
מעבר לחישוב הפורמלי, לנתבע היתה בעיה גדולה יותר: הוא נולד רק ב-1975, שנים לאחר שהוריו כביכול תפסו את הקרקע. כדי להישען על ההחזקה ההיסטורית שלהם, היה עליו להוכיח שהוא היורש שלהם - ואת זה הוא לא עשה. הוא לא הציג צו ירושה, לא צו קיום צוואה, ולא שום מסמך אחר.
גם לגופו של עניין, הגרסה שלו לא שכנעה. הוא לא ידע לומר בדיוק מתי הוריו החלו להחזיק בקרקע, ונתן על כך "מספר גרסאות מבולבלות". מה שכן הוא ידע לספר הגיע מפי אמו המנוחה ומ"הזקנים של הכפר" - עדות שמועה שנפסלה בבית המשפט לבקשת רמ"י. לא הוצגו תצלומי אוויר ולא חוות דעת מומחה שיכלו לתמוך בסיפור המשפחתי.
בשולי הדיון התגלה גם פרט מעניין: ב-1986 חתם אביו המנוח של הנתבע, מוחמד עלי חוראני, על הסכם פינוי-פיצוי עם המדינה, ולפיו הוא קיבל מגרש חלופי בעכברה לבניית ביתו. הוא אף התחיל לבנות, אבל לדבריו, "הקבלן ברח ולא סיים את הבנייה", וההסכם בוטל ב-1998 בעקבות אי-השלמת הבנייה. במזכר שכתב מפקח מטעם רמ"י כבר ב-2003 נטען שהאב המנוח מתגורר בצריפים, ו"צריך להתפנות ע"פ ההסכם פינוי מהחלקות הנ"ל". כלומר כבר לפני 20 שנה ידעה הרשות שההסכם לא מומש. את ההסכם המקורי לא הצליחו הצדדים לאתר במהלך המשפט כלל, אחרי שהתברר שהתיק שהכיל אותו הועבר בעבר לעורכי דין חיצוניים ואבד.
האם יש כאן רשות בלתי הדירה?
הנתבע ניסה גם טענה נוספת: גם אם אין לו זכות היסטורית, נוצרה לו לפחות "רשות בלתי הדירה" להחזיק בקרקע, מכוח שתיקתה הממושכת של הרשות. גם כאן השופטת לא התרשמה, וציטטה פסיקה קודמת שלפיה "מי שמחזיק כשוכר או כבר־רשות חזקתו אינה יכולה לבסס טענת התיישנות". היא הוסיפה כי גם אם היתה קיימת רשות כזו, היא התבטלה ברגע שנשלח מכתב ההתראה למשפחה, ולכל המאוחר עם הגשת התביעה עצמה.
גם טענות נוספות של הנתבע, לגבי חוסר תום לב מצד המדינה ועל שיהוי בהגשת התביעה, נדחו. בית המשפט ציין כי לא ניתן לייחס לרשות ציבורית ויתור על זכויותיה רק בגלל שלקח לה זמן לפעול, וכי דווקא השמירה על רכוש הציבור מחייבת עמידה קפדנית על הדין.
כל טענות ההגנה נדחו, והתביעה התקבלה במלואה. בית המשפט הורה לנתבע לפנות את השטח בתוך 90 יום, להרוס כל מבנה שהוקם בו ולעקור את הנטיעות, והוציא נגדו גם צו מניעה קבוע. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לרמ"י הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 שקל. לגבי המגרש שהובטח פעם לאביו המנוח, ציינה השופטת כי הנתבע עדיין יכול לפעול בנפרד לקבלת הזכויות בו, אך זה כבר יהיה עניין נפרד לחלוטין.
