4,581 חיות עם קולר GPS מול נתוני סלולר: כך גילו מה קורה כשבני אדם נעלמים
הסגרים של 2020 הותירו אחריהם שאלה מדעית שקשה מאוד לייצר במעבדה: מה קורה לחיות הבר כשבני אדם פשוט נעלמים לכמה שבועות. מחקר שפורסם בכתב העת Science מנצל בדיוק את החלון הזה, ומגיע למסקנה שהנוכחות הפיזית שלנו בשטח משנה את התנהגות החיות כמעט באותה עוצמה שבה משנים אותה כבישים, ערים ובנייה.
השיטה מעניינת לא פחות מהתוצאה. החוקרים עקבו אחרי 4,581 יונקים וציפורים מ-37 מינים ברחבי ארה"ב, באמצעות קולרי GPS שנצמדו לפרטים והעבירו מיקום מדי שבוע. במקביל הם הצליבו את התנועה הזו עם נתוני מיקום אנונימיים של טלפונים סלולריים, ברזולוציה של שכונה, כדי לדעת כמה בני אדם היו באותו אזור באותו זמן. ואז השוו בין אותם שבועות ב-2019 ובאותם שבועות ב-2020.
ההשוואה הזו היא הלב של העבודה. בדרך כלל קשה להפריד בין שתי השפעות שמתרחשות יחד: השינוי שאנחנו עושים בנוף עצמו, כלומר כבישים, גדרות, שדות ובתים, לבין עצם הנוכחות שלנו בשטח. הסגרים ניתקו בין השניים. הנוף נשאר בדיוק אותו נוף, ומספר האנשים שהסתובבו בו השתנה דרמטית.
התוצאות מראות שהנוכחות לבדה משנה תמונה. 57% מהמינים שנבדקו הושפעו משילוב של נוכחות אנושית ושל שינוי בנוף. כשבודקים את הנוכחות בפני עצמה, 67% ממיני היונקים ו-68% ממיני הציפורים שינו את התחום שבו הם נעים ואת המשאבים שהם צורכים. וכשהצטרפו שתי ההשפעות יחד, 67% מהיונקים ו-41% מהציפורים צמצמו את שטח המחיה שלהם.
מה אומרים החוקרים
"לבני אדם יש השפעות מורכבות על חיות הבר, מהנוכחות הפיזית שלנו ועד האופן שבו אנחנו מעצבים מחדש בתי גידול, ואי אפשר להבין את מלוא ההשפעה בלי מידע על שני הדברים", אומרת ד"ר רות אוליבר, מרצה בכירה בבית הספר ברן למדע ולניהול הסביבה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה ומובילה שותפה של המחקר.
ד"ר סקוט יאנקו, אקולוג חוקר במכון הסמיתסוניאן לשימור ביולוגי ובגן החיות הלאומי בוושינגטון ומוביל שותף נוסף, מסביר מה הפך את העבודה לאפשרית: "בדרך כלל חברות פרטיות מחזיקות בנתונים האלה, וזו היתה הזדמנות נדירה עבורנו לכמת כיצד נוכחות אנושית משפיעה על חיות הבר".
אוליבר מוסיפה את המסקנה המעשית: "הממצאים האלה מדגישים את החשיבות הקריטית של שימור שמבוסס על מין ומין. לכל מין יש דרישות בית גידול שונות, נטיות התנהגות משלו, ואיומים ייחודיים לו".
מה המחקר עדיין אינו יודע
הסייג המרכזי מגיע מהחוקרים עצמם, והוא נוגע למשמעות של השינוי. "המחקר הנוכחי שלנו מראה שחיות משנות את האופן שבו הן משתמשות במרחב ובמשאבים, אבל איננו יודעים אם השינויים האלה עוזרים להן להסתגל או שהם סימן למצוקה", אומרת אוליבר. חיה שמצמצמת את שטח המחיה שלה יכולה להיות חיה שלמדה לחיות לצד אדם, והיא יכולה להיות חיה שנדחקה לפינה.
סייגים נוספים ברורים מהמערך. תקופת ההשוואה היא שנה אחת מול שנה אחת, והשנה השנייה היתה חריגה בכל היבט אפשרי. נתוני הסלולר מודדים היכן היו טלפונים ולא היכן היו אנשים בפועל, והמדגם מכסה 37 מינים בארה"ב, מה שאינו מייצג בהכרח מינים או יבשות אחרות.
ובכל זאת, ההפרדה הזו בין נוף לנוכחות היא חדשה ומעשית. עד היום תכנון שימור התמקד בעיקר בשאלה כמה שטח פתוח נשמר. המחקר הזה מוסיף שאלה שנייה, והיא מתי ואיפה נמצאים שם בני אדם. אוליבר מסכמת את זה באופטימיות זהירה: "התוצאות שלנו נותנות לי מידה של אופטימיות שנוכל להגיע לדו קיום עם חיות הבר באמצעות מדיניות מעודנת יותר, כזו ששוקלת בחוכמה איפה ומתי צריך לתת לחיות מרחב".
ולמה זה נוגע דווקא לישראל
בישראל ההבחנה הזו רלוונטית במיוחד, אולי יותר מברוב המקומות שנבדקו. השטחים הפתוחים כאן קטנים, שמורות הטבע גובלות ישירות בשכונות מגורים, והמפגש בין אדם לחיית בר קורה בשגרה: חזירי בר ברחובות חיפה, צבאים בשולי יישובים, תנים בפארקים עירוניים וציפורים נודדות שעוברות מעל מדינה שלמה בשתי עונות בשנה. במקרים כאלה השאלה אינה רק כמה שטח נשמר, אלא באילו שעות ובאיזו עונה בני אדם נמצאים בו.
המסקנה המעשית פשוטה יחסית ליישום. הסדרה של שעות הפעילות בשבילים, הגבלת תנועה בעונות רגישות של רבייה ונדידה, וצמצום תאורה ורעש בקצוות של שמורות, כל אלה משפיעים בלי לדרוש הפקעת שטח נוסף. זה כלי זול יחסית, והמחקר הזה נותן לו לראשונה בסיס מספרי רחב.
