יותר מעשור, אותו עץ, אותן אבנים: המסורת של השימפנזים שאיש אינו יודע להסביר

בפארק הלאומי בואה שבגינאה ביסאו יש עצים שנראים אחרת מכל השאר. הקליפה שלהם חבוטה ומגולפת, ולרגליהם מונחות ערימות אבנים שהצטברו לאורך שנים. אף אחד לא שם אותן שם. שימפנזים מגיעים לאותם עצים בדיוק, מרימים אבן, זורקים אותה בכוח על הגזע, וממשיכים הלאה. הם עושים את זה שוב ושוב, ותצפית חדשה של צוות מעבדת התנהגות הקופים הגדולים באוניברסיטת ויקטוריה מראה שהמנהג הזה שרד יותר מעשור.

החוקרים רובין נקאנו ופרופ' איימי קאלאן, שחזרו לשטח עם תלמידת המחקר טיילור טיפט ועם שני עוזרי שטח מקומיים, ג'יי בלדה ובאלו סרה, מנסחים את הממצא בדיוק: "מצאנו שרוב האתרים שזוהו לראשונה על ידי התוכנית הפאן אפריקאית, ושהצוות שלנו ביקר בהם ב-2017, עדיין היו בשימוש בביקור האחרון שלנו בשטח, כלומר שימפנזים יכולים להשתמש באתרים האלה במשך יותר מעשור".

העבודה בשטח נשמעת פשוטה ואינה כזו. בכל אתר הוצבו שתי מצלמות וידאו בזוויות שונות, אחת שתתפוס את ההתנהגות עצמה ואחת את הסביבה, לצד מכשירי הקלטה שקולטים את קולות היער. במקביל נמדדו העצים, נסרקו האבנים בתלת ממד, ותועדו קיני לינה, סימני אכילה, קריאות ותצפיות ישירות. כל זה כדי לענות על שאלה אחת: באיזה הקשר חברתי ואקולוגי ההשלכה מתרחשת.

ארבעה אתרים בלבד, וזו בדיוק הנקודה

התופעה עצמה נכנסה לספרות ב-2016, בסקר רחב שפורסם בכתב העת Scientific Reports בהובלת יאלמר קיל ועמיתיו. הסקר בחן 34 אתרי מחקר זמניים ברחבי תפוצת השימפנזים באפריקה, לצד נתונים מ-17 אתרי מחקר ותיקים, ומצא את ההתנהגות בארבעה בלבד: בואה בגינאה ביסאו, סנגרדי בגינאה, הר נימבה בליבריה וקומואה בחוף השנהב. כולם במערב אפריקה.

מצלמות המלכודת תיעדו באותו מחקר 64 אירועי השלכת אבנים בארבע האוכלוסיות. לפי החוקרים, "הפרטים שנצפו בצילומי מצלמות המלכודת היו בעיקר זכרים בוגרים, אבל תיעדנו גם נקבה בוגרת ופרט צעיר". ההשלכה מופיעה בדרך כלל בתוך מופע התנהגות מוכר של זכרים בוגרים, שכולל קריאות נהמה והלמות על שורשי העל של העצים.

וההלמות הזו אינה מקרית. ביער גשם צפוף הראייה קצרה מאוד, והקול הוא אמצעי התקשורת היעיל. מכה חזקה על גזע חלול מייצרת צליל נמוך שנישא למרחק גדול הרבה יותר מקריאה, ולכן שימפנזים משתמשים בה כדי לאותת על נוכחות, על מיקום ועל מעמד. אבן שנזרקת על אותו עץ מייצרת בדיוק את אותו אפקט, ומשאירה אחריה גם סימן פיזי שנשאר במקום.

מה שהופך את הממצא למעניין באמת הוא הפיזור שלו. אבנים ועצים מתאימים יש בשפע גם באוכלוסיות שאינן עושות את זה. כלומר ההסבר הסביבתי אינו מספיק, וגם ההסבר הגנטי אינו מסתדר, משום שמדובר בקבוצות מאותו המין. מה שנשאר הוא הסבר של למידה: פרט אחד התחיל, אחרים חיקו, וההתנהגות עברה הלאה. זו ההגדרה הצרה של תרבות.

מה עדיין לא ידוע

הצוות הנוכחי נזהר מלמתוח את הפרשנות רחוק מדי. בסיכום העבודה הם כותבים במפורש: "עדיין איננו יודעים מה משמעותם של אתרי השלכת האבנים המצטברות עבור השימפנזים עצמם, ולמה הם עושים את זה". על השולחן מונחות שלוש השערות עיקריות: סימון של גבול טריטוריה, אמצעי תקשורת לטווח ארוך שנשמע היטב ביער, ומופע ראווה שהתקבע במקום מסוים והפך למעין הרגל קבוצתי.

הסייגים כאן מהותיים. מדובר בארבע אוכלוסיות בלבד, בעשרות אירועים מתועדים ולא באלפים, ובמחקר שנשען על מצלמות אוטומטיות במקום על תצפית רציפה. החוליה החסרה ברורה: איש עדיין לא תיעד פרט צעיר שלומד את ההתנהגות מפרט בוגר. עד שזה יקרה, ההעברה התרבותית נשארת ההסבר הסביר ביותר ולא הוכחה.

• עתירה לבג"ץ נגד תוכנית התנינים בבתי הכלא של בן-גביר וסילמן
• מאבק איתנינים: מפעילת חווה תובעת 53 מיליון שקל, המדינה תובעת מיליון שקל

יש כאן גם צד עצוב. השימפנזים של מערב אפריקה נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, ואוכלוסייה שנעלמת אינה לוקחת איתה רק פרטים. אם ההתנהגות הזו באמת נלמדת ומועברת, כל קבוצה שנכחדת מוחקת גם מסורת שלמה שאי אפשר לשחזר, בדיוק כפי ששפה שמתה לוקחת איתה את כל מה שנאמר בה.

ולמה זה מעניין גם אותנו

ומעבר לשימפנזים, השאלה שהמחקר הזה נוגע בה גדולה הרבה יותר. מתי נולד הטקס, כלומר פעולה שחוזרת על עצמה במקום קבוע בלי תועלת מיידית ברורה, והאם הוא הופיע לפני השפה או אחריה. זו אחת השאלות המרכזיות בחקר הפרהיסטוריה, וגם באתרי הקבורה העתיקים בישראל, במערות הכרמל והגליל, מחפשים החוקרים בדיוק את אותם סימנים: חפצים שהונחו בכוונה, חזרתיות, ומקום שנשמר לאורך דורות.

ואם רוצים להסתכל על זה מהזווית האנושית היומיומית, יש כאן תזכורת פשוטה. גם אצלנו חלק גדול מהמנהגים שורד מפני שכך נהגו קודם, ולא מפני שמישהו בדק שהם יעילים. ערימות אבנים שמסמנות שבילים, מקומות שחוזרים אליהם כל שנה, פעולות שחוזרות על עצמן בלי שנשאלת השאלה למה. השימפנזים בבואה שומרים על אותו עץ יותר מעשר שנים, ואיש עדיין לא מצא את הסיבה.