התרופה היתה בתוך הנחש: חלבונים מדם נחש הפעמון יעילים פי 10 מהנוגדן הקיים
הטיפול בהכשת נחש ארסי כמעט לא השתנה במאה השנים האחרונות. מזריקים לסוס או לכבשה מנות קטנות של ארס, ממתינים שהגוף שלהם ייצר נוגדנים, ואז מפיקים מהדם שלהם את הנסיוב שיוזרק לאדם שהוכש. השיטה עובדת, אבל היא איטית, יקרה, מוגבלת למין הנחש שממנו הופק הארס, ולעתים מעוררת תגובה אלרגית קשה אצל המטופל. מחקר שפורסם בכתב העת PNAS מציע לעקוף את כל זה, ולקחת את התרופה מהנחש עצמו.
נקודת המוצא היא תצפית ישנה שאיש לא ידע להסביר. "אנחנו יודעים מסיפורים כבר מאה שנה שצפעונים נוטים להיות עמידים לארס של עצמם", אומר פרופ' שון קרול, פרופסור מצטיין לביולוגיה באוניברסיטת מרילנד, שהוביל את המחקר. "זו היתה הדרך של האבולוציה להגן על הנחשים מפני הרעלה עצמית בטעות".
הצוות בדק משפחה של ארבעה חלבונים מעכבים בדמו של נחש הפעמון היהלומי המערבי, חלבונים שמקורם בגליקופרוטאין שנמצא בסרום. הם חוסמים אנזימים מסוג מטלופרוטאינזות, שהם אחת משלוש משפחות הרעלנים המרכזיות בארס של צפעונים, ואחראים לדימומים ולהרס רקמות.
התוצאה במעבדה חדה. תערובות מיטביות של אותם חלבונים נמצאו יעילות פי עשרה בערך מהנוגדן המסחרי הקיים, זה שמופק מדם כבשים. הן נטרלו לחלוטין את הקטלניות של ארס נחש הפעמון, וסיפקו הגנה רחבה גם מול ארס של מיני צפעונים אחרים, כולל מינים שהתפצלו זה מזה לפני מיליוני שנים.
מה אומרים החוקרים
"זה אחד מאותם סיפורים גדולים שבהם הטבע כבר פתר בעיה שאנחנו מתמודדים איתה עשרות שנים", אומר קרול. "למה להסתמך על נוגדנים מסוס כשהטבע ארז נוגדן יעיל בדיוק שם, בתוך הנחש".
לשימור האבולוציוני של החלבונים האלה יש משמעות שקרול מדגיש: "העובדה שחלקים מהמעכבים האלה נשמרו בצורה מושלמת לאורך 50 מיליון שנות אבולוציה של נחשים מלמדת כמה הסיכון הזה אמיתי עבורם". כלומר, הנחשים עצמם נמצאים בסכנה מהארס שהם נושאים, והפתרון שנבחר אצלם עבד מספיק טוב כדי לשרוד עשרות מיליוני שנים.
המחקר נעשה בשיתוף פרופ' אלדה סאנצ'ז, מנהלת המרכז הלאומי לחקר רעלנים טבעיים באוניברסיטת טקסס איי אנד אם בקינגסוויל, ביחד עם חוקרים נוספים מאוניברסיטת מרילנד.
למה זה חשוב, וכמה זה גדול
הצורך בפתרון טוב יותר גדול ממה שנדמה למי שחי בעיר. לפי ארגון הבריאות העולמי, הכשות נחשים ארסיים הורגות בין 80 אלף ל-140 אלף בני אדם בשנה, וגורמות לנכות קבועה למאות אלפים נוספים. רוב הנפגעים הם חקלאים ועובדי שדה במדינות מתפתחות, ולכן התחום סווג כמחלה טרופית מוזנחת. חלק גדול מהבעיה אינו רפואי אלא לוגיסטי: הנוגדן יקר, דורש קירור, ולעתים אינו זמין באזור שבו הוכש הנפגע.
כאן נמצאת ההבטחה הכלכלית של הגישה החדשה. חלבון שאפשר לייצר בתהליך תעשייתי אינו מחייב החזקת עדרי סוסים ואינו תלוי בהפקת ארס מנחשים חיים. קרול מנסח את זה ישירות: "היינו יכולים לייצר מזה כמויות בסדר גודל של קרונות רכבת ולעזור לפתור בעיה עולמית עצומה של בריאות הציבור".
לישראלים יש לזה נגיעה מקומית. הנחש הארסי המסוכן ביותר כאן הוא הצפע המצוי, והוא שייך בדיוק לאותה משפחה של צפעונים שהמחקר בדק. ארס הצפע פועל על מערכת הקרישה ועל הרקמות, והטיפול בבתי החולים בישראל נשען על נסיוב שמופק בשיטה הקלאסית. גישה שמספקת הגנה רחבה על פני מיני צפעונים שונים יכולה להיות רלוונטית ישירות למי שמוכש בשדה בצפון או בשפלה.
הסייגים
ועכשיו הסייגים, והם מהותיים. כל התוצאות שדווחו הן ממעבדה ומניסויים בבעלי חיים, ואין עדיין ניסוי קליני בבני אדם. המעכבים שנבדקו מטפלים במשפחת רעלנים אחת מתוך שלוש, כך שנדרש שילוב נוסף כדי לכסות ארס שלם. קרול עצמו מציב את זה כשלב הבא: "המרכיבים נמצאים שם. אנחנו פשוט צריכים להמשיך לבדוק תערובות שונות", ולדבריו הצוות מתקרב לפתרונות יעילים לשלוש משפחות הרעלנים המרכזיות.
מעבר לכך עומדת הדרך הרגולטורית הרגילה, שאורכת שנים, ושאלת המחיר בפועל. אבל הרעיון עצמו, שהתרופה היתה מוכנה בתוך החיה שגורמת לנזק, הוא מסוג הדברים שמזכירים שרוב התרופות החשובות הגיעו מהטבע. קרול מסכם: "אני שמח שהמרכיבים לנוגדן טוב מהמסחרי היו אצל הנחשים האלה כל הזמן". מה קורה לחיות כשבני אדם נעלמים.
