פיזור השקעות: הארוחה החינמית היחידה בשוק ההון
מניה בודדת יכולה לרדת 90% בזמן שהכלכלה סביבה צומחת. 20 עד 30 מניות מסקטורים שונים מסלקות את מרבית הסיכון הספציפי, וקרן אחת מספקת את זה בפעולת קנייה יחידה
הרווח הצפוי מתיק של 30 מניות שווה לממוצע הרווח הצפוי מכל אחת מהן בנפרד, והתנודתיות שלו נמוכה בהרבה. זהו המקרה היחיד בשוק ההון שבו שיפור בתוצאה מגיע בחינם, ומכאן הכינוי שדבק בו מאז עבודתו של הארי מרקוביץ בשנות החמישים: הארוחה החינמית היחידה.
סטיית התקן של תיק נגזרת מהמתאם בין הנכסים שבו, יותר מאשר מסטיית התקן של כל נכס בנפרד. כששני נכסים זזים בכיוונים שונים בחלק מהזמן, רכיבי התנודה הפרטיים שלהם מתקזזים זה מול זה, והתנודה המשותפת נשארת. הכלי הזה ממשיך לעבוד גם כשכל התחזיות נכשלות, וזה מה שמייחד אותו מכל טכניקה אחרת בניהול תיק.
הסדר גודל מוחשי: סטיית התקן השנתית של מניה גדולה בודדת נעה בדרך כלל סביב 30% ומעלה, ושל מדד מניות רחב סביב 15% עד 18%. אותה תוחלת תשואה מגיעה עם מחצית מהטלטלה, ובכך מסתכם כל הרעיון.
הסיכון שמתנדף מול הסיכון שנשאר
סיכון ספציפי הוא כל מה שקורה לחברה אחת: מנכ״ל שעוזב, תרופה שנכשלת בניסוי קליני, חוזה ענק שמתבטל, תביעה ייצוגית. מניית טבע החזיקה בשיאה משקל של כשליש ממדד ת״א 25, וכשהיא צנחה גרר אותה מדד הדגל הישראלי כולו למטה. הרחבת המדד ל-35 מניות בשנת 2017 נועדה בדיוק לצמצם את התלות בחברה בודדת, ולצידה נקבעה תקרת משקל של 7% למניה יחידה.
סיכון שוק הוא מה שנשאר כשהפיזור מוצה עד הסוף: ריבית, אינפלציה, מיתון, מלחמה, משבר אשראי. ריבית בנק ישראל של 3.5% ואינפלציה שנתית של 1.6% פוגשות את כל התיק בבת אחת, וגם 500 מניות מפוזרות סופגות אותן יחד. הפיצוי על הסיכון הזה הוא התשואה העודפת שמניות מניבות מעל אג״ח ממשלתי לעשר שנים, שנסחר סביב 3.9%. הרקע המלא על האפיק הסולידי מופיע במדריך האג״ח הגדול.
המתאם בין נכסים עולה דווקא במשברים החדים, וזו המגבלה המרכזית של הכלי. במפולות של 2008 ושל מרץ 2020 ירדו כמעט כל סקטורי המניות יחד, וההגנה האמיתית הגיעה מאפיקים אחרים לגמרי: אג״ח ממשלתי, מק״מ וחשיפה מטבעית לדולר. פיזור בין סוגי נכסים עובד בדיוק במקום שבו פיזור בין מניות מגיע לגבול שלו.
כמה מניות באמת צריך
אלטון וגרובר הראו כבר ב-1977 שבין 20 ל-30 ניירות ערך מסלקים את מרבית הסיכון הספציפי. סטטמן הרים את הרף ב-1987 ל-30 מניות למשקיע ממונף ו-40 למשקיע מלווה, אחרי שהכניס לחישוב גם את עלויות המסחר שנלוות לכל הוספה של נייר חדש.
מרכז המידע: קרנות והשקעה פסיבית
הרף הזה טיפס עם השנים. רמת פיזור שהושגה בשנות השישים באמצעות 20 מניות דרשה כ-50 מניות בסוף שנות התשעים, מכיוון שמשקל הרכיב הפרטי בתוך התנודתיות של מניה בודדת גדל. תיק של חמש או שש מניות נחשב מפוזר בעיני מחזיקיו ונמצא רחוק מהיעד בפועל, גם כשהמניות מגיעות מסקטורים שונים.
פיזור סקטוריאלי וגיאוגרפי מוסיפים שכבות מעל ספירת המניות. משקיע ישראלי שמחזיק שלושה בנקים, חברת נדל״ן וחברת ביטוח מחזיק למעשה הימור יחיד על הריבית המקומית בחמישה עותקים שונים. שווי השוק של החברות הישראליות מסתכם בכ-330 מיליארד דולר, פחות מ-0.4% משווי השוק במדד MSCI World שעומד סביב 89 טריליון דולר. מי שנשאר בבית מוותר על 99.6% מהשוק העולמי, ומבנה המדדים והמשקלות מפורט במדריך מוצרי המדד.
ריכוזיות מסתתרת גם במדדים רחבים
עשר המניות הגדולות ב-S&P 500 מרכזות כ-36% עד 39% ממשקל המדד, לעומת 23% בשנת 2000. אנבידיה מחזיקה לבדה כ-7%, אפל 6.3% ומיקרוסופט 4.6%. גם במדד MSCI World, שמכסה 23 מדינות מפותחות, עשר הגדולות מגיעות ל-26.6% וכולן נסחרות בארצות הברית. פיזור נומינלי בין אלפי חברות מסתיר חשיפה גדולה לקומץ שמות.
במדד ת״א 35 הריכוזיות חדה עוד יותר. עשר החברות הגדולות עוברות 60% ממשקל המדד וכשליש ממנו מורכב מבנקים, כך שקנייה של קרן על המדד מספקת פיזור בין 35 חברות ובמקביל חשיפה כבדה לענף יחיד. שילוב של מדד מקומי עם מדד עולמי משנה את פרופיל הסיכון בפועל, וההרכבה המעשית מוסברת במדריך בניית תיק פסיבי.
הכיוון ההפוך מייצר בעיה משלו. החזקה של ארבע קרנות שעוקבות אחרי אותו מדד עצמו מכפילה עמלות ומייצרת תחושת פיזור מדומה, כשהחשיפה הכלכלית זהה לחלוטין. שלושה עד ארבעה רכיבים שונים באמת, מניות מקומיות, מניות עולמיות ואפיק סולידי, מכסים את מרבית התרחישים.
קרן אחת מבצעת את כל העבודה בפעולה אחת
משקיע עם 200 אלף שקל שרוצה 30 מניות בכוחות עצמו מקצה 6,600 שקל למניה, משלם עמלת מינימום על כל פקודה בנפרד, וחוזר על התרגיל בכל איזון מחדש. רכישת יחידה אחת בקרן מחקה מייצרת חשיפה זהה בסכום של מאות שקלים ובעמלה יחידה, מכיוון שהפיזור כבר בנוי בתוך נכסי הקרן. מנגנון העקיבה מוסבר במדריך הקרנות המחקות וההשוואה בין קרן מחקה לקרן סל במדריך שלושת המוצרים.
המחיר של הנוחות הזאת הוא דמי הניהול, שנעים מאפס בקרנות מחקות זולות ועד 1.5% ומעלה בקרנות אקטיביות. ההשפעה המצטברת של ההפרש הזה על תיק לאורך שני עשורים מחושבת במדריך דמי הניהול, ומאזן היתרונות והחסרונות של המוצר כולו מסודר במדריך שמשווה בין שני הצדדים. מי שמעדיף לבחור מניות בעצמו ימצא את היסודות במדריך המניות הגדול ואת שיטת ההערכה הבסיסית במדריך מכפיל הרווח.
אין באמור ייעוץ השקעות או תחליף לייעוץ המתחשב בנתוניו של כל אדם.
