דרש להעלות את הקנס על האם ל-1,000 שקל - ונדחה פעמיים

שתי בקשות הניח אב על שולחנו של בית המשפט לענייני משפחה: להעלות את הקנס המוטל על אם בתו מ-150 שקל ל-1,000 שקל על כל הפרה של זמני השהות, ולהעביר את המפגשים עם הבת, כבת שמונה וחצי, לביתו פעמיים בשבוע. השופטת שירלי שי דחתה את שתיהן, הגדירה את דרישת הקנס ״דרישה קיצונית ודרקונית״ וקבעה כי האם דווקא משתפת פעולה עם ההליך הטיפולי. בסיום פסק הדין, שניתן באוגוסט 2026, הורתה השופטת על סגירת התיק והעניקה לעובדת הסוציאלית לסדרי דין סמכויות למשך שנתיים לשנות ואף להרחיב את זמני השהות, בראי טובת הקטינה.

הקטינה, ילידת 2018, נמצאת באחריות האם מאז נפרדו ההורים בהיותה פעוטה. לאורך השנים התקיימו זמני שהות עם האב לסירוגין, כולל נתק מוחלט של כשנה שנגרם, על פי פסק הדין, בעטיו של האב. הליך קודם בעניין הקטינה הסתיים בינואר 2024, ובספטמבר 2024 הגיש האב תביעה חדשה להרחבת הסדרי השהות. התיק התנהל תחילה בפני שופטת אחרת ועבר לשופטת שי לאחר פרישתה, וההליך כולו נמשך כמעט שנתיים וכלל תסקירים, עדכוני רווחה ודיונים במעמד הצדדים.

משעה וחצי לשלוש שעות: מה השתנה במפגשים?

המתווה שגובש העמיד את המפגשים על יום שלישי בין השעות 17:00 ל-20:00, תחילה בנוכחות האם. באוגוסט 2025 נקבעה סנקציה של 150 שקל על כל סיכול או הפרה של הסדר שהות, ובינואר 2026 הותר לאב לגבות את הסכומים בלשכת ההוצאה לפועל. במרץ 2026, לאחר שהמטפלת של הקטינה התריעה כי מפגש בין הילדה לשופטת עלול להיות עבורה אירוע מאיים, מונתה לקטינה אפוטרופה לדין שתשמיע את קולה בבית המשפט.

מחקירת העו״ס בדיון שנערך ביולי 2026 עלתה התקדמות מדודה: בעבר שהתה הקטינה עם אביה שעה וחצי בלבד, וכיום היא שוהה עימו שלוש שעות מלאות ללא נוכחות האם, צוחקת, משחקת ומשתפת אותו מיוזמתה בחוויות מחייה. במקביל העידה העו״ס על התנגדות חד משמעית של הקטינה להרחבת זמני השהות או לקיומם בבית האב, שבו מתגוררים אשתו הנוכחית ותאומים כבני שנתיים שהילדה אינה מכירה. כפיית הסדר בניגוד לרצונה, הזהירה העו״ס, תהיה ״טעות מקצועית״ שתוביל לרגרסיה חמורה, שכן הנתקים שחוותה הילדה מאביה ״נרשמו בגוף״ ושיקום הקשר מחייב זמן וסבלנות.

44 מפגשים, שני ביטולים וקנס שקוזז מהמזונות

בבקשה להגדלת הסנקציה, שהוגשה בנובמבר 2025, טען האב כי האם מנהלת נגדו מסע הסתה וניכור הורי שיטתי, וכי במשך חמש שנים סיכלה באופן עקבי את הקשר עם בתו. הבקשה, לדבריו, היא זעקת עזרה אמיתית: הקנס הקיים אינו מרתיע, האם מתייחסת אליו כאל ״דו״ח חניה״ ומרשה לעצמה לסכל לפחות מפגש אחד מדי חודש. את טענות האם בדבר ״סיכול הדדי״ דחה מכל וכל: מתוך 44 מפגשים הוא ביטל שניים בלבד, אחד בשל מחלה קשה ואחד בשל אילוצי עבודה וחג, ובשניהם הציע מראש מועד חלופי.

האם השיבה כי באוקטובר 2025 קיזז האב על דעת עצמו 150 שקל מדמי המזונות של הקטינה בטענה להפרת הסדרי שהות, מינה את עצמו לרשות שופטת ומבצעת כאחת ופגע ישירות בצרכי הילדה. עוד טענה כי האב מטיף לה מוסר בעוד ש״אין הגמל רואה את דבשתו״: הוא מבטל מפגשים ללא הודעה מוקדמת, לעיתים לאחר שעת המפגש, ומתנהל כ״אדם זר״ המגיע רק כדי לסמן ״וי״ על מפגשים שהיא עומלת לקדם מול גורמי המקצוע. האם ביקשה להחיל את מנגנון הקנסות על שני ההורים באופן הדדי, וטענה כי האב הופך את החלטת בית המשפט למנוף לחץ נגדה. מחלוקות על סכומים בסדרי גודל שונים בתכלית מגיעות לפתחה של הערכאה הזו: באחד המקרים ביקשה אם 6,120 שקל מזונות לפעוטה וקיבלה 608 שקל בלבד.

מדוע נדחתה הדרישה ל-1,000 שקל?

השופטת שי קבעה כי הדרישה להעלות את הקנס פי 6.7 היא ״דרישה קיצונית ודרקונית, ועל כן דינה להידחות״. בנימוקי האב, כתבה, אין נתונים חדשים שלא עמדו בפני בית המשפט כשקבע את הסנקציה המקורית. מחקירת העו״ס עלה כי האם ״עושה את מה שהיא צריכה לעשות״ ודואגת להביא את הקטינה הן למפגשים והן להליך הטיפולי במרכז הורים וילדים. אירועים נקודתיים שבהם בוטלו מפגשים, כמו קביעת תור לרופא שיניים, אינם מעידים לפי פסק הדין על כוונת סיכול שיטתית, במיוחד בהשוואה בין מספר הביטולים לתקופה שבה ההסדרים מתקיימים. השופטת הוסיפה הנחיה לשני הכיוונים: על האם להימנע מקביעת פעילות לקטינה בזמני השהות של האב, ועל האב להימנע מביטול מפגשים, אלא במקרים דחופים.

ספסל ציבורי מול בית במרחק רחובות בודדים

בבקשה השנייה, שהוגשה במרץ 2026, עתר האב לקיים את המפגשים פעמיים בשבוע, בימים שני ורביעי, ובביתו. לדבריו הוא נאלץ לפגוש את בתו על ספסל ציבורי מתחת לבניין מגורי האם, מצב שתיאר כמשפיל ומבזה, אף שביתו מרוחק רחובות בודדים בלבד. לטענתו התעקשות האם על מפגשים ברחוב נועדה לשחוק את הקשר עד שיתייאש, וילדה בת שמונה מושפעת לחלוטין מהמסרים שהיא שומעת בבית.

האם טענה מנגד כי יש לפעול לפי ההמלצות הטיפוליות, וכי בחדר הטיפולים מביע האב עצמו הבנה שקיום המפגשים בביתו ״עשוי להיות מורכב בשלב-זה״. עוד לטענתה, בעקבות מבצע ״שאגת הארי״ היא ביקשה מהאב להימנע מקיום המפגשים במרחב הציבורי בשל המצב הביטחוני, אולם הוא סירב ומיהר להגיש באותו היום את בקשת ההרחבה. ההתקדמות, הדגישה, דווקא ניכרת: הקטינה הסכימה לשהות עם האב לבדה ואף התלוותה אליו למרכול השכונתי ולמרכז המסחרי. עמדת הרווחה ממרץ 2026 המליצה להעביר את המפגשים מהגינה הציבורית למקומות ציבוריים סגורים כמו קניון, באולינג או קולנוע, והאפוטרופה לדין ביקשה לאמץ המלצה זו ולהותיר את המתכונת הנוכחית על כנה.

• נעלם מחיי בתו לגמרי - וכעת ישלם את המחיר

מה קבעה השופטת בשאלת הניכור ההורי?

כל הגורמים הניטרליים שפגשו את הקטינה, נכתב בפסק הדין, הביעו עמדה זהה: הילדה אינה בשלה רגשית להרחבת זמני השהות, וכפייה עלולה להוביל לרגרסיה עד כדי סירוב מוחלט למפגשים. האפוטרופה לדין תיארה ילדה דעתנית המתנגדת בתוקף לשינוי המתווה ופורצת בבכי כשהנושא עולה. פסק הדין מזכיר כי תסקיר עו״ס זוכה בפסיקה למשקל ראייתי רב ביותר, וכי העובדים הסוציאליים משמשים ״זרועו הארוכה״ של בית המשפט.

לטענות הניכור וההסתה לא נמצא ביסוס, ״שלא לומר נהפוך הוא״: הקטינה צוחקת עם האב במפגשים ואומרת לו שהיא אוהבת אותו, התנהגות שלפי השופטת אינה מצביעה על ניכור. בתיק אחר באותו תחום הגיע בית המשפט למסקנה הפוכה, כאשר הורה לחדש הסדרי ראייה בין אב לבתו לאחר שקבע כי סירוב הילדה נבע מניכור הורי.

על האב עצמו כתבה השופטת כי ״נראה כי האב אינו לוקח אחריות על חלקו בסיטואציה שנוצרה״, לרבות תקופות הנתק שכפה על הקטינה והשפעתן על כעסה ועל חוסר האמון שלה. את חוסר יכולתו להכיר בהתקדמות, גם אם היא מצומצמת ואיטית מהקצב שהיה מבקש, הגדירה בעייתית, בלשון המעטה. לצד הביקורת ציינה כי אין ספק שהאב רוצה, שואף ועושה כמיטב יכולתו לשהות זמן רב יותר עם בתו, אולם הקטינה מצויה בנקודה שונה משלו.

פסק הדין הותיר את הקנס על 150 שקל, הורה להמשיך את ההליך הטיפולי, כולל טיפול דיאדי של האב עם הקטינה, והעניק לעו״ס סמכויות לפי סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ״הסבלנות תשתלם״, כתבה השופטת, ״והרחבת זמני השהות של האב, תקרה, ואף בצורה טובה יותר ומהירה יותר, מחוץ לכותלי בית המשפט״. חודשים ספורים לפני מתן פסק הדין, כך עלה מעדות העו״ס, אמר לה האב כי מעולם לא היה לו קשר כזה עם בתו.