ואנס דירג: קודם נפט זול לאמריקנים, ורק אחרי זה הגרעין של איראן

סגן נשיא ארה״ב, ג׳יי די ואנס, דירג שתי מטרות לסיום העימות עם איראן. הראשונה: נפט וגז זולים לאמריקנים בכל רחבי המדינה. השנייה: איראן נשארת מחוץ למועדון הגרעין. הסדר בין השתיים הוא הסיפור, כי המטרה שמקבלת מספר 1 קובעת על מה מוכנים להתפשר בדרך אליה.

הסיום המועדף שהוצג בוושינגטון נראה כך: ארה"ב במעמד חזק יותר, איראן נשארת מחוץ ליכולת גרעינית מבצעית, ומצר הורמוז חוזר למצב שבו מחירי האנרגיה יציבים. השיחות עוסקות בפינוי מוקשים מהנתיב, בהסדר תנועה בטוח ובהתחייבות איראנית להימנע מפגיעה בכלי שיט מסחריים, כדי שזרימת האנרגיה תשוב לרמות שלפני הלחימה. חבית ברנט כבר ירדה אל מתחת ל-90 דולר, מול שיא של יותר מ-110 דולר במהלך המלחמה, ועדיין נסחרת כרבע מעל הרמה שקדמה לה. זאת שפה של צרכן אנרגיה בתחנת דלק הרבה יותר משפה של בעלת ברית במזרח התיכון.

לישראל זה מסמן פער אינטרסים, גם כשהיחסים נשארים קרובים. בירושלים האיום האיראני נמדד בטווח, בטילים, בהעשרה ובשלוחות. בוושינגטון הוא נמדד קודם כל במחיר הגלון בתחנת הדלק ובפתיחת המצר. כששני הסולמות האלה נפגשים בשולחן המו"מ, הצד שמדרג את הנפט ראשון נוטה לוותר על סעיפים ביטחוניים כדי לסגור עסקה שתרגיע את השוק. הכיוון נראה בדיוק כזה: האמריקנים יתפשרו בשיחות, כי החבית חשובה להם יותר מהאיום הגדול שתלוי מעל ישראל.

הקו הכלכלי מתחזק גם במשרד האוצר האמריקני בראשות שר האוצר סקוט בסנט, שאמון על התוכנית מול טהרן. ההגדרה שם היא בידוד כלכלי בהיקף שטרם נראה, לצד מצור ימי שחוסם כניסה ויציאה מנמלי איראן. המספרים באיראן כבר משקפים את זה: אינפלציה שנתית של קרוב ל-90% לפי הנתונים הרשמיים, מחירי מזון שקפצו בכ-130% בשנה, וריאל שאיבד כחמישית מערכו מאז פרוץ הלחימה. זאת אסטרטגיה של חנק פיננסי, והיא מאפשרת לממשל להציג הישג בלי להכריע בשדה. להרחבה: איראן מכחישה מגעים עם ארה"ב על מצר הורמוז.

המו"מ עצמו תקוע. בטהרן מדברים על היעדר התקדמות, ובישראל עוקבים אחרי מצור שנמשך לצד ממשל שקשה לתמחר. כבר היו הכרזות על הסכם שהושלם, על פתיחת הורמוז ועל טקס חתימה, ואחריהן נסיגות. הדפוס חוזר על עצמו: כשמחיר הנפט יורד, התיאבון האמריקני לעימות יורד איתו. כשהחבית מזנקת, חוזרים לאיומים. זאת דינמיקה של שוק, והיא גוברת על לוח הזמנים הביטחוני של ירושלים. להרחבה: האם הסכם באיראן טוב לישראל? היתרונות והחסרונות.

ממשל טראמפ הטיל מכסים על ייבוא רחפנים: 100% על דגמים כבדים מ-25 קילוגרם או בעלי הדמיה תרמית ועל רכיבים קריטיים, 25% על הדגמים הקטנים, 15% על משלוחים מאירופה, יפן, דרום קוריאה, שווייץ וטייוואן, ו-10% מבריטניה. המכסים על הרחפנים ייכנסו לתוקף בעוד כשלושה שבועות, ואלה שעל הרכיבים בעוד כחצי שנה. המספרים מסבירים את המהלך: הצבא האמריקני איבד לפחות 45 כטב"מים מסוג ריפר במלחמה מול איראן, כרבע מצי שמנה כ-185 כלים ערב הלחימה, בעלות שעשויה לעבור 1.3 מיליארד דולר. גם כאן העדיפות היא מחיר וייצור מקומי, לפני בניית קואליציה אזורית.

אותו היגיון מופיע בהנחיה של טראמפ לצי לוותר על קטפולטות אלקטרומגנטיות בנושאות המטוסים מסדרת פורד ולחזור לקיטור. שלוש הספינות הראשונות יישארו עם המערכת החדשה, והשינוי יחול על הרביעית, דוריס מילר, שנבנית במספנות ניופורט ניוז של הנטינגטון אינגלס Huntington Ingalls Industries -0.32% ואמורה להימסר לצי כעבור כשמונה שנים. התכנון מחדש מוערך במאות מיליוני דולרים, וזאת אחרי שחוזה בהיקף 1.2 מיליארד דולר למערכות השיגור והבלימה של אותה ספינה כבר הושלם בכמחצית. הצי בחר במערכת החשמלית לפני יותר מעשור וחצי בטענה שהיא חוסכת לאורך חיי הספינה ודורשת פחות תחזוקה, ובבית הלבן מעדיפים מערכת מוכרת שקל לייצר ולתחזק בתעשייה המקומית. שוב: כסף, תעשייה, בוחר, ואחריהם דוקטרינה.

ואנס מדרג נפט לפני גרעין. בסנט מדבר על מצור כלכלי. הבית הלבן מטיל מכסים על רחפנים ומחזיר קיטור לנושאות המטוסים. זאת מעצמה שמנהלת מלחמה יקרה ומחפשת לסגור אותה במחיר שמרגיע את תחנת הדלק. בירושלים המשמעות ישירה: במו"מ הקרוב וושינגטון תחפש פשרה שתפתח את הורמוז ותוריד את מחיר החבית. הסעיף הגרעיני יישאר במסמך, ועדיין יישב במקום השני. להרחבה: טראמפ ישלם לאיראנים כדי לקבל עסקה.