פארק השעשועים ניצח את העירייה: יקבל רישיון למרות הקרקע החקלאית

פארק שעשועים שפעל בשקט במשך שמונה שנים במודיעין עילית, קיבל בכל שנה רישיון עסק זמני מהעירייה ואף שימש יעד לימי כיף של תלמידי בתי הספר בעיר - נהפך פתאום, בתחילת 2025, לעסק "בלתי חוקי" בעיני מהנדס העיר החדש. בית המשפט לעניינים מינהליים במעלה אדומים לא קיבל את הגישה הזו, וקבע באחרונה כי על העירייה לחזור ולדון בבקשתו של בעל הפארק, מבלי להתחשב כלל בשיקולי תכנון ובנייה.

מדובר בעתירה שהגיש אהרן פרץ, שמפעיל מ-2019 את פארק השעשועים אקשן לנד ברחוב מסילת ישרים בעיר, ליד כביש הכניסה. הפארק כולל מתקנים כמו קרוסלת שרשראות, גלגל ענק, מכוניות מתנגשות וסירות ברבור - כולם על גלגלים וניתנים לפירוק ולהעברה תוך שעות ספורות. במשך חמש שנים קיבל פרץ רישיונות עסק זמניים בלי בעיה. אבל כשפנה לחדש את הרישיון בינואר 2025, מהנדס העיר החדש סירב לעשות זאת, בטענה שהפארק יושב על קרקע שמחוץ לתחום התכנון של העירייה וייעודה חקלאי - ולכן, לטענת העירייה, לא ניתן לתת לו רישיון עסק כלל.

התיק הגיע לשולחנו של השופט אמיר דהאן, סגן הנשיא, שנדרש להכריע בשתי שאלות מרכזיות: האם פרץ זכאי לרישיון על בסיס הבטחה מינהלית והסתמכות על התנהלות העירייה במשך השנים, והאם עסק נייד כמו פארק שעשועים כפוף בכלל לשיקולי תכנון ובנייה.

הבטחה מינהלית? לא הוכחה

בעניין הראשון, פרץ טען שראש העיר בעצמו הצביע על המגרש והורה לו להקים שם את הפארק, וכי החברה המשכנת של העיר השכירה לו את הקרקע במחיר סמלי של שקל לחודש. השופט דהאן קיבל את טענת העירייה באופן חלקי: גם אם התקיימה שיחה שכזו, לא הוכח שראש העיר התכוון להעניק לה תוקף משפטי מחייב, ולא היתה הבטחה מפורשת למתן רישיון. מעבר לכך, אם העירייה צודקת בכך שהחוק אוסר להעניק רישיון בנסיבות האלה, יש לה "צידוק חוקי" שלא לעמוד בהבטחה, כפי שדורשת הלכת סאי-טקס הוותיקה של בג"ץ. עם זאת, השופט ציין שההסתמכות של פרץ, שהשקיע במשך שנים סכומים גדולים בהקמת הפארק ובהפעלתו, אמנם לא מזכה אותו בסעד במישור המינהלי, אך ייתכן שיש לו מענה במישור האזרחי.

הנקודה המכרעת בפסק הדין נגעה לשאלה שנייה: האם פארק שעשועים על גלגלים נחשב עסק נייד לפי חוק רישוי עסקים. השופט קבע חד־משמעית שכן. הוא הדגיש שהעירייה לא הכחישה שהמתקנים ניידים ואינם מחוברים לקרקע, ושפרץ יכול בכל עת לקפל אותם ולהקים את הפארק במקום אחר. מכאן נגזרת המסקנה המשפטית: חוק רישוי עסקים מבחין בין עסקים קבועים, שחייבים לעמוד בדרישות תכנון ובנייה, לבין עסקים ניידים - שאינם כפופים לדרישות האלה כלל, בדיוק כפי שעגלת קפה נודדת לא נדרשת להיתר בנייה במקום שבו היא חונה.

השופט אף התייחס לטענת העירייה שהקרקע מיועדת לשימוש חקלאי, וקבע כי גם בבדיקה באתר GOVMAP לא נמצאה שום תוכנית בתוקך שחלה על השטח הזה. לדבריו, "יש מקום להעדיף את הזכות החוקתית לחופש עיסוק" ולבחור בפרשנות המקילה עם בעל העסק, במיוחד כשמדובר בזכות המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק, שאמור לחול גם באזור יהודה ושומרון. הוא אף ציין כי מבחינה עובדתית, טענת ה"קרקע החקלאית" כלל לא רלוונטית לעסק שאינו קבוע במקום.

בית המשפט קיבל את העתירה וקבע שעל העירייה לשקול מחדש את בקשתו של פרץ בתוך 45 יום, בלי להתחשב בשיקולי תכנון ובנייה. הוא דחה גם את טענות הסף של העירייה לגבי שיהוי בהגשת העתירה, וקבע שהעירייה תשלם לפרץ הוצאות משפט בסכום של 7,500 שקל. עם זאת, הובהר בפסק הדין שאם פרץ יחל לבצע עבודות בנייה קבועות סביב מתקני הפארק, כמו יציקת יסודות או חיבור לתשתיות, הוא עלול לאבד את הגנת העסק הנייד ולהיכנס בחזרה לעולם המחמיר של דיני התכנון והבנייה. לצדדים שמורה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.