העירייה רדפה אחרי חוב ארנונה מ-2006 - האם ניתן לגבות אותו?
תביעה על סכום של 1.3 מיליון שקל עבור נכס ברחוב הצפירה בתל אביב נתקלה במכשול משפטי: חלק גדול מהחוב כבר לא רלוונטי בגלל התיישנות, וגם בעל השליטה והחברה שירשה את העסק לא יכולים להחיות אותו
עיריית תל אביב-יפו תבעה סכום של 1,346,321 שקל עבור חובות ארנונה ומעט חובות מים, על נכס ברחוב הצפירה בעיר, ששימש להשכרת משרדים. אלא שכשהגיע הזמן לגבות אותו, התברר שהחברה שהחזיקה בנכס כבר לא פעילה, ומי שנותר בזירה הם בעל השליטה בה, ועוד חברה שקיבלה את העסק לידיה.
לפי כתב התביעה, נתבעת 1 היא זו שהחזיקה בנכס וניהלה בו את עסק השכרת המשרדים. נתבע 2 רשום כבעל השליטה שלה. ואילו נתבעת 3 היא חברה שקיבלה, כך נטען, את הפעילות העסקית מנתבעת 1 בינואר 2023, אחרי שזו הפסיקה לפעול. חלק מהחובות הנתבעים מתייחסים לתקופה שמתחילה כבר ב-1 לינואר 2006. כלומר כמעט 20 שנה לפני שהוגשה התביעה, במרץ 2025.
נתבעת 3 לא התכוונה לשלם בלי קרב. במסגרת בקשה מקדמית, היא ביקשה לסלק על הסף את כל רכיבי החוב שמקורם ב-2006 עד 2009, בטענה פשוטה: תקופת ההתיישנות על חוב ארנונה היא שבע שנים, והזמן הזה חלף מזמן. העירייה, מצדה, ניסתה להסביר שהתביעה לא התיישנה בזכות הליכי השגה וערר שהתנהלו בין הצדדים בין 2013 ל-2021, ושבכל אופן עילת התביעה נגד בעל השליטה ונגד החברה היורשת נוצרה רק כשהחברה המקורית הפסיקה לפעול, בשלהי 2022 - ואז השעון מתחיל לרוץ מחדש.
"אי אפשר להחיות חוב שהתיישן"
השופט גד מינא לא קנה את הטיעון. הוא הצביע על תקדים מוכר בערכאת הערעור של אותו בית משפט - פסק דין בעניין עיריית תל-אביב-יפו נגד זהבי מ-2020, שכבר קבע שלא ניתן לגבות מבעל שליטה בחברה, על בסיס סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה, חובות שכבר התיישנו כלפי החברה עצמה. שם נקבע במפורש שהמחוקק לא התכוון להאריך את תקופת ההתיישנות "בדרך כלשהי... כך שניתן יהיה לגבותם מבעל השליטה גם לאחר שהתיישנו כלפי החברה".
מהחלטת הערעור בעניין זהבי גם צוטט העיקרון שהתקבל: בעל שליטה נחשב מעין ערב לחובות החברה, ולכן "לא ניתן לקבל כי מצבו... יהיה גרוע יותר ממצבה של החברה". ובניסוח אחר, חד יותר: "לא ניתן להחיות חיוב שהתיישן".
השופט מינא לא מצא סיבה להבחין בין המקרה של זהבי לבין המקרה הנ"ל, אף שכאן התביעה הוגשה מהר יחסית - כשנתיים בלבד אחרי שהחברה המקורית הפסיקה לפעול, לעומת שש שנים במקרה של זהבי. לדבריו, מבחינת ההיגיון המשפטי, אין הבדל: אם החוב מת כלפי החברה, הוא לא קם לתחייה כלפי מי שאמור לשאת בו בעקיפין.
צריך חוב מס סופי וקיים - וכאן אין
אותו כלל חל, כך נקבע, גם על התביעה נגד נתבעת 3 - החברה שירשה את הפעילות. הכלי המשפטי שאמור לאפשר לגבות ממנה, סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה, נועד למצב שבו נכסים מוברחים מחברה חייבת לחברה אחרת בעלת אותם בעלי שליטה. אבל כדי להפעיל אותו, צריך שיהיה בכלל חוב מס סופי וקיים, ובזמן שהוגשה התביעה, החוב עבור 2009-2006 כבר לא היה קיים מבחינה משפטית, כי הוא כבר התיישן.
בית המשפט ציין גם שקיימת בפסיקה שגישה חולקת על כך - פסק דין של המחוזי בירושלים בעניין הרי, שהגיע למסקנה אחרת. אלא ששם, בשונה מהמקרה הנוכחי, העירייה כבר הגישה תביעה נגד החברה המחזיקה עצמה וקיבלה פסק דין נגדה לפני שפנתה לבעל השליטה - מה שמאריך את ההתיישנות ל-25 שנה. במקרה של המבחנה ברחוב הצפירה, לא הוגשה תביעה שכזו נגד נתבעת 1 מעולם.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את הבקשה: כל רכיבי החוב מ-2009-2006 הוכרזו כמתיישנים, והתביעה ביחס אליהם נמחקה על הסף - עוד לפני שהתבררה לגופו של עניין. העירייה חויבה לשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסכום של 8,000 שקל, ולנתבעים 1-2 עוד 3,000 שקל. שאר חלקי התביעה, המתייחסים לשנים מאוחרות יותר, ימשיכו להתברר בבית המשפט.
