הצד הטוב של הארנונה: כמה שווה להיות תושב בעיר שלך?

כשבוחרים עיר לגור בה, החישוב מוכר: מחיר הדירה או השכירות, הארנונה, בתי הספר, התחבורה והמרחק מהעבודה. הרבה פחות נהוג לחשב את הצד השני - כמה שירותים, פעילויות והנחות מקבלים בזכות העובדה שגרים דווקא שם.

החשבון הזה מתחיל לפעמים עוד לפני שהילד נכנס לגן. עירייה יכולה להציע לאם או לאב מותשים בחופשת לידה בוקר של פעילות עם התינוק, כמה שנים אחר כך קייטנה או חוג במחיר מסובסד, ובקיץ סרט ומתנפחים בפארק. בהמשך היא יכולה לספק למתבגר מקום לבלות בו בערב, לחייל מחיר מיוחד, למשפחה אוטובוס חינם בשבת, למילואימניק הטבות ייעודיות - ובגיל מבוגר יותר גם תרבות, ספורט ופעילויות לגיל השלישי.

בין לבין יש ספריות ומתנ"סים, פסטיבלים, מופעים, אירועי פסח וחנוכה, יום העצמאות וט"ו באב, בריכות ומתקני ספורט, פעילויות נוער, תוכניות חינוכיות והטבות בעסקים. כל אחת מהן לבדה אולי לא משנה את תקציב משק הבית, אבל משפחה שמשתמשת בחלק גדול מהשירותים יכולה לצבור לאורך השנה חיסכון משמעותי.

חלק מהרשויות כבר מרכזות חלק מהעולם הזה במועדוני תושבים: דיגיתל בתל אביב, ARGI ברמת גן, RIZONE+ בראשון לציון, ירושלמי בירושלים ורעננה 360. בנתניה חלק גדול מהשירותים וההטבות מפוזר בין חניה, חופים, תרבות, ספורט ופעילויות לקבוצות שונות.

לא מדובר בהחזר ארנונה. אין קשר חשבונאי בין הסכום שמשק בית משלם לעירייה לבין שווי השירותים שהוא צורך. למעשה, חלק משמעותי מההכנסות מארנונה ברשויות חזקות מגיע דווקא מעסקים, משרדים ומסחר, בעוד שחלק מהשירותים שהכי קל לתרגם לכסף מופנה למשקי הבית - ובמיוחד למשפחות עם ילדים.

השאלה המעניינת היא לכן לא כמה מהארנונה העירייה "מחזירה", אלא כמה מהוצאות החיים היא מסוגלת ומחליטה לקחת על עצמה - ומי מהתושבים נהנה מזה יותר.

מהלידה ועד החופש הגדול: כשהעיר משתתפת בהוצאות המשפחה

לאם או לאב שנמצאים כבר שבועות בבית עם תינוק, לפעמים עצם האפשרות לצאת בבוקר לפעילות מסודרת ליד הבית שווה לא פחות מעוד הנחה בקופה. חלק מהרשויות כבר לקחו את זה לתשומת לבן והחלו להתייחס להורים בחופשת לידה כקבוצת תושבים עם צרכים משלה.

בתל אביב פועל דיגיטף, המיועד להורים ולילדים מלידה עד גיל 3 ומציע פעילויות, סדנאות והטבות המותאמות לשלבים שונים בהתפתחות הילד. העירייה מציעה באמצעותו גם מתנת לידה. ברמת גן פועל ר"געים, מרכז עירוני לגיל הרך, עם משחקייה התפתחותית, פעילויות ומענה להורים. בנתניה הושק השנה מועדון יולדות עירוני עם מפגשי בוקר לנשים בחופשת לידה ולנשים לקראת לידה.

גם בחולון, שמזוהה במשך שנים עם המותג "עיר הילדים", רשת קהילה ופנאי מפעילה שמונה מרכזים קהילתיים וחמישה מרכזים מקצועיים, ובהם משחקיות, "גן עם אמא", מפגשי "פטפוטי בוקר", חוגים ופעילויות להורים ולילדים בגיל הרך. כאן הערך לתושב אינו בהכרח הנחה שאפשר למדוד מיד בשקלים, אלא היצע של שירותים ופעילויות עירוניות קרוב לבית.

• העירייה חיפשה מי ישלם – ותפסה את היורש הלא נכון
• ועד בית, חברת ניהול, ארנונה ותיווך: מי משלם ועל מה?

בשלב הזה עדיין לא מדובר בהכרח בכסף הגדול בתקציב המשפחה. הוא מגיע כשהילדים גדלים ונכנסים לתמונה צהרונים, קייטנות, חוגים, בריכות, הצגות, פעילויות בחופשות ואטרקציות.

בראשון לציון, למשל, RIZONE+ מציע לאורך השנה מחירי תושב לפעילויות משפחתיות. בקיץ הנוכחי הוצעו לחברי המועדון כרטיסים מוזלים לאטרקציות ולמופעים, פעילויות הורה-ילד וסדנאות. סדרת הדרכת הורים הוצעה ב-150 שקל במקום 250 שקל, ופעילות הורה-ילד אחרת ב-50 שקל במקום 80 שקל. באירוע פתיחת פארק ה-1000 הוצעו לחברי המועדון עד שני כרטיסים ללא תשלום.

גם בריכה, שנשמעת כמו בילוי פשוט וזול יחסית, יכולה להפוך לסעיף משמעותי כשמכפילים את מחיר הכניסה במספר הילדים ובמספר הביקורים בקיץ. ברעננה, לפי מחירון קריית הספורט העירונית ל-2026, כניסה לבריכה או לחדר הכושר ביום חול עולה 52 שקל לתושב לעומת 80 שקל לתושב חוץ. כרטיסייה של עשר כניסות לבריכה עולה 470 שקל לתושב לעומת 680 שקל לתושב חוץ.

ברמת גן, לצד התעריף הרגיל בבריכות העירוניות, יש הנחות לקבוצות מסוימות. משפחות שבראשן הורה עצמאי למשל יכולות לרכוש באמצעות "מרכז משפח"ה" 11 כניסות ב-450 שקל. עבור משפחה שמגיעה לבריכה פעם או פעמיים בשבוע, פערים כאלה כבר יכולים להצטבר למאות שקלים במהלך הקיץ.

כל הורה שניסה להעביר שמונה שבועות של חופש גדול עם ילדים מכיר את השאלה "מה עושים היום?" ואת תג המחיר שמגיע אחריה. קולנוע, משחקייה, בריכה ואטרקציה יכולים להפוך שבוע רגיל להוצאה של מאות שקלים. כאן נכנסות הרשויות עם שכבה אחרת של שירותים: סרטים בפארקים, מתחמי מתנפחים, הפעלות מים, מופעי ילדים, הצגות, סדנאות יצירה, פעילויות ספורט ופסטיבלים. חלקם ללא תשלום, אחרים מסובסדים או מוצעים במחיר מיוחד לתושבים.

• ארבעה כרטיסי אשראי בארנק? יכול להיות שאתם משלמים מאות שקלים על כלום
• 29 שקל פה, 50 שקל שם: כמה אתם באמת מוציאים בשנה על מנויים?

בנתניה, למשל, אירועי הקיץ כוללים מופעים, פסטיבלים, הצגות, סיורים ופעילויות ספורט ברחבי העיר, וחלק גדול מהם ללא תשלום. בראשון לציון משלים RIZONE+ את האירועים העירוניים באמצעות מחירי תושב לאטרקציות ולפעילויות. בערים אחרות אפשר למצוא הקרנות סרטים בגינות ובפארקים, פעילויות מים ומתנפחים, הופעות ואירועים שכונתיים.

אירוע בודד אולי לא משנה את התקציב המשפחתי. אבל הורה שמצליח למלא את יום ראשון בסרט בפארק, את שלישי במתנפחים, את חמישי להעביר בבריכה העירונית, ובאחר צהריים אחר ללכת לפעילות בספרייה - החליף למעשה כמה בילויים מסחריים שהיו עולים למשפחה כסף.

וזה נכון לא רק ליולי ולאוגוסט. בפסח, סוכות וחנוכה, ביום העצמאות, בשבוע הספר ובאירועי קיץ וט"ו באב הרשויות מממנות מופעים, סדנאות, פסטיבלים ופעילויות. לא תמיד מדובר בהטבת תושב בלעדית: אם סרט בפארק פתוח גם למשפחה מהעיר השכנה, אי אפשר לרשום את מחיר הכרטיס שנחסך כ"הטבת תושב". אבל עבור משפחה שחיה ליד אותו פארק ויכולה להשתמש שוב ושוב בפעילות שהעיר מממנת, יש לכך ערך כלכלי ממשי.

גם הספרייה העירונית נכנסת לחשבון הזה. ספריות ומתנ"סים כבר מזמן אינם רק מקום לקחת ממנו ספר. הם מציעים שעות סיפור, סדנאות יצירה, הרצאות, מועדוני קריאה, מפגשים לילדים ולנוער ולעיתים גם מתחמי טכנולוגיה ומייקרים. בתל אביב, למשל, רשת הספריות ובית אריאלה מציעות לצד שירותי הספרייה פעילויות וסדנאות, ובבית אריאלה פועל גם מייקטק לילדים.

כל פעילות כזאת שווה מעט יחסית. כמו בבריכה, הערך נמצא בשימוש החוזר: משפחה שמחליפה לאורך השנה חלק מהבילויים המסחריים בפעילות עירונית חינמית או זולה יכולה להגיע לחיסכון מצטבר משמעותי.

כשהילדים הופכים למתבגרים, העירייה צריכה להחליף שוב את המוצר. בני 15 כבר פחות מתרשמים משעת סיפור בספרייה, אבל עדיין צריכים לאן לצאת בערב - וההוצאה על בילויים לא נעלמת. בנתניה פועלת בקיץ "עיר הנוער", עם גיימינג, VR, נינג'ה, ספורט ומשחקים, לצד פעילות במועדוני הנוער. ברמת גן פועל מרכז נהורה לבני כיתות ז'–י"ב, עם גיימינג, אולפן הקלטות, חדרי לימוד וחזרות, סדנאות, הופעות ופעילויות חברתיות. בקיץ מתווספות בעיר גם פעילויות "FUN בשכונות", ובנהורה עצמו הוצעו פעילויות שחלקן ללא תשלום; סיור לילה בספארי לנוער העיר, למשל, הוצע ב־20 שקל.

עיריית נתניה מציעה לבני נוער גם עבודות קיץ בתשלום, בין היתר במסגרות עירוניות ובאירועי תרבות. כאן הערך כבר אינו רק פעילות שההורים לא צריכים לקנות, אלא גם מקום זמין לבילוי ולעיתים אפילו הזדמנות להרוויח כסף.

רווק, חייל או משפחה עם שלושה ילדים: מי מקבל יותר?

בגיל 18 סל השירותים העירוני משתנה שוב. חיילים ומשרתי שירות לאומי, שמנסים למתוח הכנסה צנועה לאורך החודש, הם קבוצת יעד נפרדת בחלק מהרשויות. בתל אביב פועל מסלול דיגיתל לחיילים ולמשרתי שירות לאומי, שמוסיף הטבות במתקני חוף, במוסדות תרבות ובעסקים. ברעננה חיילים בסדיר נהנים ממחירים מוזלים במתקני הספורט, ובמתחם הפאדל העירוני נקבעו הנחות גם לחיילים, סטודנטים, ילדים ונוער וגמלאים.

אחרי הצבא מגיעים צרכים אחרים. סטודנטים מחפשים מקום ללמוד בו, עצמאים ועובדים מהבית מקום לפתוח בו מחשב, וצעירים אחרים מחפשים תרבות, ספורט ופעילויות שלא מחייבות להוציא מאות שקלים בכל פעם. ברמת גן פועלת "הקומה השנייה", מרכז הצעירים העירוני, שמציע לבני 35-18 חללים לעבודה וללימודים ללא תשלום, לצד הרצאות, סדנאות וייעוץ בתחומי השכלה, תעסוקה וקריירה.

אבל כאן עולה שאלה רחבה יותר, שאינה קשורה דווקא לגיל: מה מקבל תושב שאין לו ילדים? 

משפחה עם שלושה ילדים יכולה לצרוך קייטנות, חוגים, בריכות, פעילויות חופש, ספריות, מתקני ספורט ותוכניות חינוך. הרווק מהקומה השלישית משלם ארנונה אבל לא שולח אף אחד לצהרון, לא צריך קייטנה ולא מגיע למתנפחים בפארק בשש בערב.

לכאורה, הוא יוצא פראייר. בפועל, גם הוא יכול ליהנות מתרבות וספורט, הופעות, ספריות, פעילויות קהילתיות, חניה ותחבורה בסופי שבוע. אלא שהסל שלו שונה, ולעיתים גם קטן יותר. עיר שמציעה הרבה למשפחות עם ילדים אבל מעט למי שחי לבד יכולה להיראות אחרת לגמרי כשבוחנים אותה מנקודת המבט שלו.

וזה גם המקום שבו מתחילה השאלה שתלווה אותנו בהמשך: האם בכלל אמורה להיות הלימה בין מה שתושב משלם לעירייה לבין מה שהוא מקבל ממנה? רווק בן 30, זוג ללא ילדים ומשפחה עם שלושה ילדים יכולים לגור באותו בניין, לשלם ארנונה על דירות דומות - ולקבל מהעיר סל שירותים ששוויו שונה מאוד.

יש רשויות שמפלחות את הסיוע גם לפי מבנה המשפחה. דוגמה אחת לכך היא מרכז משפח"ה ברמת גן - שירות עירוני שמיועד למשפחות שבראשן הורה עצמאי ומרכז עבורן פעילויות, אירועים והטבות. ההנחה בקאנטרי היא רק דוגמה אחת; החשיבות של המרכז היא בעצם קיומה של כתובת עירונית ייעודית למשק בית שבו הורה אחד נושא לבדו בחלק גדול מהעומס הכלכלי והיומיומי.

גם ברעננה קבוצות שונות של תושבים זכאיות למחירים מופחתים בחלק מהשירותים, ובהן משפחות יחידניות, עולים חדשים, משרתי מילואים ובני משפחותיהם, חיילים, סטודנטים ואזרחים ותיקים.

למילואימניקים ולמשפחותיהם נוספה בשנים האחרונות שכבה עירונית נוספת. רשויות שונות מפעילות עבורם אירועים, פעילויות לילדים והטבות ייעודיות. ברמת גן, למשל, הופעלו יוזמות למשפחות שבהן אחד מבני הזוג מגויס, וברעננה מופעלת מעטפת ייעודית למשפחות מילואים. מילואימניק שחוזר מעוד סבב ומשפחה שהתנהלה במשך שבועות עם הורה אחד בבית אינם בהכרח מחפשים עוד קופון. לפעמים פעילות לילדים, אירוע משפחתי או שירות שמוריד מעט מהעומס שווים יותר מהנחה צרכנית רגילה.

וזו הסיבה שאין באמת עיר אחת שמשתלמת לכולם. משפחה שבראשה הורה עצמאי, משפחת מילואים, זוג עם שלושה ילדים, רווק בן 30, עולה חדש וחייל יכולים לגור באותו רחוב ולהפיק מהעיר ערך שונה לחלוטין.

מכאן גם מגיעה הטענה שנשמעת לעיתים מתושבים ללא ילדים או מאוכלוסיות שצורכות פחות שירותים: למה אני מממן אחרים?

התשובה היא שעיר אינה מועדון לקוחות. תושב ללא ילדים מממן מערכת חינוך, מי שאינו נוהג משתתף במימון תשתיות לרכב, צעירים מממנים שירותים לאזרחים ותיקים, ומשפחה שמקבלת היום שירותים לילדים עשויה לצרוך בעוד כמה עשורים שירותים אחרים לגמרי.

אבל ככל שהעיריות עצמן מאמצות את השפה של מועדוני לקוחות, הטבות ומחירי תושב, הן גם מזמינות את הציבור להתחיל לעשות את החשבון הזה: לא רק כמה אני משלם, אלא מה אני מקבל.

כמה עולה לצאת מהבית?

חניה היא כנראה ההטבה העירונית שהכי קל לתרגם לשקלים.

בתל אביב בעלי תו חניה חונים ללא תשלום בכחול-לבן באזור מגוריהם ומקבלים הטבות גם מחוץ לאזור. בנתניה תו תושב מעניק 50% הנחה בחניה מוסדרת ברחבי העיר, לצד הטבות בחניוני החופים. ברעננה בעלי תו תושב נהנים מחניה ללא תשלום בכחול-לבן ברחבי העיר.

למי שמחנה פעם בחודש מדובר בסכום קטן. למי שמשתמש בהטבה כמעט מדי יום, החשבון השנתי כבר נראה אחרת.

אבל שירותי התחבורה בסופי השבוע מראים שלפעמים החיסכון הגדול אינו במחיר החניה אלא באפשרות להשאיר את המכונית בבית.

"נעים בסופ"ש" מפעיל מערך קווים ללא תשלום בשורה של רשויות במטרופולין תל אביב, ובהן תל אביב, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, הרצליה ורמת השרון. הקווים מחברים שכונות, מרכזי ערים, אזורי בילוי וחופי ים בשעות שבהן התחבורה הציבורית הרגילה אינה פועלת.

ברמת גן פועל סבבוס. מבחינת צעיר שרוצה לצאת ביום שישי בערב, משפחה שרוצה להגיע לים בשבת או תושב מבוגר שאינו נוהג, החלופה יכולה להיות מונית הלוך וחזור. כאן כבר קל יותר להבין את השווי: נסיעה אחת כזאת למשפחה יכולה לעלות יותר מכמה הנחות קטנות במועדון תושבים.

אוטובוס שלא שילמתם עליו אינו קופון, אבל מבחינת משק הבית הוא יכול להיות אחת ההטבות הכלכליות המשמעותיות שהרשות מספקת.

וכשמחברים את הנסיעה החינמית, מחיר התושב בבריכה והסרט בפארק בערב, מתקבל למעשה יום בילוי שלם שחלק גדול ממנו מומן או סובסד בידי הרשות.

לא כל שקל שחסכתם הגיע מהעירייה

אבל כדי להשוות בין הערים צריך לבדוק גם מי מממן את ההנחה.

אם צהרון בעיר אחת עולה 300 שקל פחות מצהרון בעיר אחרת, קל להכתיר את העירייה הראשונה כנדיבה יותר. אלא שבחלק מהמסגרות מי שמשלם חלק מההפרש הוא בכלל משרד החינוך. תוכנית ניצנים היא דוגמה ברורה. המדינה משתתפת במימון מסגרות צהרונים באופן דיפרנציאלי, ולכן מחיר נמוך יותר בעיר מסוימת אינו בהכרח תוצאה של החלטת העירייה להכניס את היד עמוק יותר לכיס.

אותו הדבר עשוי לקרות במעונות יום, בקייטנות, בתוכניות חינוך ובשירותים לאוכלוסיות מסוימות. עיר שנמצאת באשכול חברתי-כלכלי נמוך יותר יכולה ליהנות מסבסוד ממשלתי גדול יותר. המשפחה אכן משלמת פחות, וזה כמובן חשוב לה, אבל אי אפשר לרשום את כל ההפרש לזכות ראש העיר.

מצד שני, יש רשויות שבוחרות להוסיף כסף משלהן מעבר לסבסוד הארצי, להפעיל מלגות, להוזיל שירות או ליצור תוכנית שלא קיימת בכלל ברשות אחרת. זה כבר כסף עירוני.

לכן בכל השוואה צריך לשאול שלוש שאלות: כמה התושב משלם, מי מממן את ההפרש ומה העירייה מוסיפה מעבר למה שהמדינה הייתה נותנת ממילא.

אותו מבחן חל גם על החינוך עצמו. רשויות יכולות להוסיף תוכניות העשרה, תגבור, שפות, מדעים, מוזיקה, טכנולוגיה ופעילות בלתי פורמלית מעבר לתקן של משרד החינוך. בנתניה, למשל, מופיעות בתוכניות העירוניות יוזמות כמו "מאיצי אנגלית", "נתניה מח"ר", "עיר כבית ספר" ו"בתי ספר נחשוניים". ברמת גן פועלות בין היתר תוכניות שחמט ו"בית ספר מנגן", ולצדן העירייה מציעה קופונים והנחות לחוגים. עבור משפחה עם כמה ילדים, גם הנחה קטנה יחסית על פעילות שבועית שחוזרת לאורך שנת לימודים יכולה להצטבר לסכום משמעותי.

ויש גם שירותים שמכוונים לקבוצות מסוימות. מרכזי הלמידה לעולים ברמת גן, למשל, גובים 200 שקל לילד לשנה, 350 שקל לשני ילדים ו-400 שקל לשלושה. במקרה אחר, קורס עברית לעולים חדשים תושבי העיר הוצע ב-120 שקל לעומת 360 שקל למי שאינם תושבים. במקרה הזה הסבסוד משותף לעירייה ולמשרד העלייה והקליטה - המחשה טובה לכך שמחיר נמוך לתושב אינו אומר בהכרח שהעירייה מממנת לבדה את ההפרש.

אי אפשר לתרגם כל תוכנית בבית הספר לסכום מדויק שנחסך למשפחה. אבל הורה שאחרת היה משלם על שיעורי העשרה פרטיים, חוג מוזיקה או פעילות אחרת עשוי בהחלט לראות בה ערך כלכלי.

זו גם הסיבה שלא כל שירות בכתבה צריך להיכנס לחישוב כספי. חלק מהדברים אפשר למדוד בשקלים; אחרים הם חלק מהתמורה הכוללת שמקבל התושב מהעיר.

כשהקייטנות נגמרות, מתחיל סל אחר

בשלב מסוים הצהרונים, החוגים לילדים והשאלה "מי אוסף היום?" נעלמים מהחיים. השירותים העירוניים לא בהכרח נעלמים איתם.

אזרחים ותיקים צורכים סל אחר: מועדונים, חוגים, הרצאות, פעילות גופנית, טיולים, אירועי תרבות, סדנאות ומפגשים חברתיים.

ברעננה, למשל, תוכנית העבודה ל-2026 כוללת פעילות העשרה לאזרחים ותיקים, מופעים, הרצאות, סדנאות וטיולים, לצד פעילות גופנית ומרכז הכנה לפרישה שמציע מידע וכלים גם בתחומים כלכליים ותעסוקתיים. לצד השירותים שקשה לתמחר, יש גם כאלה שקל יותר: אזרחים ותיקים תושבי העיר נמצאים בין הקבוצות הזכאיות למחירים מוזלים בחלק ממתקני הספורט.

ברמת גן פועלים מועדונים ותוכניות ייעודיות לאזרחים ותיקים, לצד הטבות תרבות ופנאי. בירושלים ובערים אחרות פועלים מערכים עירוניים של פעילות חברתית, תרבות וספורט לגיל השלישי. גם כאן צריך להפריד בין זכויות שמגיעות מכוח החוק או המדינה לבין מה שהרשות החליטה להוסיף בעצמה.

כך העיר יכולה לפגוש את אותו אדם שוב ושוב לאורך חייו: תחילה כהורה צעיר שמגיע עם תינוק לפעילות בוקר, אחר כך כהורה שמחפש קייטנה וחוג, בהמשך כתושב שרוצה להגיע לבילוי בסוף השבוע - וכעבור עשרות שנים כחבר במועדון ותיקים או בחוג ספורט.

ולפעמים השירות המקומי לא מסתיים אפילו שם.

יש רשויות שמסייעות למשפחות גם אחרי פטירת התושב, באמצעות ציוד לשבעה, אוהלי אבלים או סיוע לוגיסטי. זה כמובן לא שיקול שבגללו מישהו יבחר מקום מגורים, אבל זו אנקדוטה שממחישה עד כמה רחב יכול להיות סל השירותים המקומי: כמעט מהבוקר הראשון עם התינוק ועד אחרי המוות.

מי משלם על כל זה - ומי נהנה יותר?

כאן חוזרים לארנונה, אבל מכיוון אחר.

בנייני משרדים, מרכזי קניות, בתי מלון, מפעלים ועסקים משלמים ארנונה לרשות שבה הם נמצאים. הם מכניסים כסף לקופה העירונית, אבל אינם שולחים ילדים לגן, אינם נרשמים לקייטנה, אינם צריכים מועדון נוער ואינם מגיעים לחוג לגיל השלישי.

זו אחת הסיבות שרשויות מתחרות על אזורי תעסוקה ומסחר. בסיס גדול של ארנונה עסקית יכול להרחיב את היכולת הכלכלית של העיר ולתת לה יותר מרחב להשקיע בחינוך, תחבורה, תרבות, פנאי וסבסוד שירותים לתושבים.

לכן שתי משפחות שמשלמות ארנונה דומה בשתי ערים שונות אינן בהכרח חיות ברשויות עם אותה יכולת כלכלית. מאחורי אחת יכול לעמוד אזור תעסוקה שמכניס לקופה העירונית סכומים גדולים, ואילו השנייה נשענת במידה רבה יותר על ארנונה למגורים.

מכאן גם מגיעה תחושת "אני מממן אותם". הרווק מסתכל על הקייטנות; משפחה ללא רכב על החניה; צעירים על תקציבי הגיל השלישי. אבל השירות הציבורי אינו בנוי כך שכל שקל חוזר דווקא למי ששילם אותו.

ויש עוד שכבה: לא כל הטבה עולה לעירייה כסף.

כש-RIZONE+, רעננה 360 או מועדון עירוני אחר מציעים הנחה בבית עסק, ייתכן שהעסק עצמו הוא שסופג את ההנחה בתמורה לחשיפה ולקהל. העירייה משתמשת בכוח של קהילת התושבים כדי להשיג מחיר, העסק מקבל לקוחות והתושב משלם פחות.

מבחינת התושב זו הטבה; מבחינת תקציב העירייה היא יכולה לעלות מעט מאוד.

לכן צריך להבחין בין שלושה דברים שונים: כסף שהעיר מוציאה, שירות שהיא מספקת והטבה שהיא מצליחה להשיג עבור התושבים.

אז כמה באמת שווה להיות תושב?

אין מספר אחד, ואין עיר אחת שמנצחת.

לאם עייפה בחופשת לידה, פעילות בוקר חינמית יכולה להיות שימושית יותר מהנחה בחניון. כעבור חמש שנים אותה משפחה תתעניין בקייטנה, בבריכה ובמתנפחים בפארק. המתבגר שלה יחפש מקום לצאת אליו בערב, ובגיל 18 תעודת החייל תפתח סל אחר.

השכן הרווק מקומה שלוש עשוי לא להשתמש באף אחד מהשירותים האלה, אבל לנסוע בסבבוס או בנעים בסופ"ש, ללכת להופעה עירונית ולהשתמש במתקני הספורט. משפחת מילואים יכולה לקבל בתקופה מסוימת מעטפת שלא הייתה זקוקה לה שנה קודם. וכשהילדים יעזבו את הבית, סל השירותים ישתנה שוב.

גם הרגלי הצריכה משנים את התוצאה. משפחה שמגיעה לבריכה העירונית, משתמשת בספרייה, שולחת את הילדים לפעילויות הקיץ, הולכת לסרטים בפארק ונוסעת בתחבורה העירונית בסוף השבוע יכולה לצרוך לאורך השנה שירותים שהחלופות הפרטיות שלהם עולות אלפי שקלים. משפחה אחרת באותו בניין יכולה כמעט שלא להשתמש בהם.

ולכן בלתי אפשרי לחשב את מחיר כל ההטבות ולהכריז שעיר מסוימת "מחזירה" לתושב 5,000 או 10,000 שקל. לא כולם זכאים לכל דבר, לא כולם משתמשים בו, חלק מהפעילויות פתוחות גם לתושבי חוץ וחלק מהשירותים ממומנים בשיתוף המדינה.

מה שכן אפשר לעשות זה להוסיף לעצמכם בצד משתנה שכמעט אינו מופיע בהשוואות בין ערים. לצד מחיר למ"ר, שכר דירה, ארנונה ובתי ספר, כדאי לבדוק כמה עולה להעביר בה את אוגוסט, כמה עולה ללכת לבריכה, האם אפשר לצאת בשישי בערב בלי להזמין מונית, מה מקבלים אחרי לידה, מה העיר מציעה לנער משועמם, האם חייל מקבל מחיר מיוחד ומה נשאר בסל אחרי היציאה לפנסיה.

כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק כמה עולה לגור בעיר. השאלה היא גם כמה שווה להיות תושב שלה.