מכר דירה ב-14 מיליון שקל, ואז רצה עוד 120 אלף על רהיטים
סוחר תכשיטים תבע את הרוכש של דירתו בתל אביב בטענה שהשניים סיכמו בלחיצת יד על מכירת רהיטים יוקרתיים שנמצאים בנכס, אך השופט עדי הדר קבע שמדובר בטיוטה שמעולם לא נחתמה - ודחה את התביעה כולה
עסקת נדל"ן של 14 מיליון שקל בתל אביב הסתבכה בגלל מחלוקת על רהיטים. בית משפט השלום בתל אביב-יפו דחה באחרונה תביעה שהגיש בכור שושן צבאן, בעל רשת חנויות תכשיטים, נגד רואה החשבון איל הורוביץ, שרכש ממנו דירת יוקרה ברחוב יחזקאל שטרייכמן בתל אביב. צבאן טען שהוסכם בעל פה, ובטיוטת הסכם שלא נחתמה, שהורוביץ ישלם עוד 120 אלף שקל עבור רהיטים ורכוש שהיו בדירה. הורוביץ סירב לשלם, וצבאן פנה לבית המשפט. השופט עדי הדר לא קנה את הסיפור.
לפי כתב התביעה, צבאן ואשתו המנוחה מכרו את הדירה ב-2022, בעסקה שאושרה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהם פעלו במסגרת ייפוי כוח מתמשך. לטענת צבאן, "לאורך כל שלב המו"מ אודות נוסח הסכם המכר, הובהר לנתבע כי חלק מהמיטלטלין היוקרתיים בדירה אינם מהווים חלק מן הממכר", ולכן סוכם שייחתם לגביהם הסכם נפרד, בתמורה שהתגבשה בסופו של דבר ל-125 אלף שקל, שהופחתו ל-120 אלף שקל.
הבעיה היא שהסכם שכזה מעולם לא נחתם על ידי הצדדים. מה שהיה קיים בפועל הוא טיוטה בלבד, שבה נשמר מקום לטובת חתימה של שני הצדדים - אבל המקום הזה נשאר בסופו של דבר ריק.
"מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב"
השופט הדר נשען על פסיקה מבוססת שלפיה היעדר חתימה על חוזה כתוב מהווה, כלשונו של פסק דין קודם שצוטט בהחלטה, "הוכחה מרחיקת לכת ואולי כמעט קונקלוסיבית לטענה, כי הצדדים לא הגיעו לגמירת הדעת". בית המשפט גם הוסיף כי כשבטיוטה נשמר מקום לחתימה ולא נעשה בו שימוש, "ניתן להניח שלא לחינם הם עשו כן, וכי התכוונו באמת להתחייב בהסכם רק לאחר חתימתם עליו".
מעבר לכך, נקבע שהטיוטה עצמה לוקה בחסר: היא לא כללה בכלל רשימת רהיטים, כך שלא ברור מה בדיוק נמכר. השופט ציין שמצופה מהתובע, "שהינו בעל רשת חנויות תכשיטים", להבין שקשה להגדיר ממכר בסכום ניכר באופן כללי וסתמי.
הדיון בתיק כלל חקירות של כמה עדים, ובהם עורך הדין שליווה את צבאן במכירה וחתנו של צבאן, אריק דרך, שניהל בפועל חלק גדול מהמשא ומתן מול הורוביץ. מהעדויות עלה כי שרר בלגן לא קטן: בעוד שבכתב התביעה נטען שההסכם על הרהיטים נכרת סמוך לפני חתימת הסכם המכר, בעדותו בבית המשפט חשף צבאן פתאום גרסה חדשה, שלפיה ההסכם נכרת "בלחיצת יד". השופט לא התרשם: "גרסת התובע בדבר כריתת ההסכם בלחיצת יד... הינה גרסה כבושה שעלתה לראשונה, בעדותו, על אף שמדובר בטענה עובדתית חשובה ומרכזית".
גם התכתובות מהתקופה הרלוונטית לא סייעו לצבאן. באחת מהן, שלושה ימים לפני חתימת הסכם המכר, השיב הורוביץ לטיוטה שקיבל: "ההסכם סבבה למעט, אם כבר עושים הסכם.. שיציין מה כולל המיטלטלין... תזכור את המלצתי הכנה והנכונה". לאור זאת קבע השופט "שהייתה נכונות של הנתבע לשקול כריתת חוזה, אך לא מעבר לכך". כלומר לא סיכום סופי.
הסכם המכר עצמו סתר את הטענה
מכה נוספת לתביעה הגיעה מהסכם המכר החתום עצמו. סעיפים בו קבעו במפורש שהדירה תימסר "פנויה מכל אדם וחפץ", ושכל שינוי בהסכם בטל אלא אם נעשה בכתב ונחתם על ידי הצדדים. עדותו של עורך הדין שליווה את צבאן במכירה, רוני מישקובסקי, רק חיזקה את המסקנה: הוא זה שיעץ במקור שלא לכלול את שווי הרהיטים בהסכם המכר, מחשש שרשויות מיסוי מקרקעין לא יכירו בהצהרה על שוויים בהיעדר חשבוניות. השופט קבע כי הימנעות זו מדיווח לרשויות המס על הסכם רהיטים נפרד, שלכאורה עמד על מאות אלפי שקלים, מעידה על כך שגם הצדדים עצמם לא ראו בו הסכם מחייב.
צבאן ניסה גם מסלולים חלופיים: טענה לעשיית עושר ולא במשפט, וטענה לפי חוק השומרים. שתיהן נדחו: הראשונה בשל היעדר חוות דעת שמאי שתוכיח את שווי הרהיטים, והשנייה משום שהועלתה לראשונה רק בסיכומים, מבלי שנטענה בכתב התביעה.
השופט התייחס גם לעיתוי המוזר של הגשת התביעה - כשנה וחצי לאחר מסירת הדירה, כשהנתבע כלל לא הגיב במועד לפניות בעניין. בית המשפט דחה את התביעה במלואה, וחייב את צבאן לשלם להורוביץ הוצאות משפט בסכום של 17.7 אלף שקל, בתוספת ריבית עד לתשלום בפועל.
