האם עיר מארחת באמת מרוויחה מהמונדיאל? המספר שאף אחד לא אוהב להראות
הכנסות ממלונות ומסעדות נשמעות מרשימות, אבל כשמורידים מהן אבטחה, תחבורה וניקיון, התמונה הופכת הרבה פחות זוהרת
כל עיר שזכתה לארח משחקי מונדיאל מדברת על אותו דבר: מלונות מלאים, מסעדות עמוסות, תנועה של מבקרים ותחושת חגיגה. ההכנסה ברוטו באמת עולה בתקופת הטורניר. אבל בין מחזור גולמי לרווח כלכלי נטו יש פער עמוק, וזה בדיוק הפער שנוטים לא להציג בהודעות החגיגיות.
הבעיה הראשונה היא שיטת החישוב. מחקרי השפעה כלכלית סופרים בדרך כלל את כלל ההוצאה שקשורה לאירוע ומכפילים אותה במקדמים כדי להעריך תועלת רחבה. מה שהם פחות אוהבים לשאול הוא כמה מהפעילות הזו הייתה מתרחשת ממילא בעיר תיירותית גדולה, וכמה מהמבקרים פשוט החליפו תיירים אחרים שנמנעו מלהגיע דווקא בגלל הצפיפות והמחירים. כשמנקים את האפקט הזה, חלק ניכר מהתוספת מתגלה כהעתקה של פעילות קיימת, לא כיצירה של פעילות חדשה.
עלויות שלא מופיעות בכרזה
הצד השני של המשוואה הוא ההוצאה הציבורית. אומדנים מקובלים מדברים על עשרות עד מאות מיליוני דולרים לכל עיר מארחת, שמופנים לאבטחה, לשינויי תחבורה, לתפעול האירוע ולתשתיות נלוות. בטורניר הנוכחי בארצות הברית הוקצה מימון אבטחה פדרלי של מאות מיליוני דולרים לערים המארחות, וזו רק שכבה אחת מתוך תקציב רחב יותר שנופל על הרשויות המקומיות.
לצד האבטחה מגיעות עלויות שקטות יותר אך אמיתיות לא פחות: סגירות כבישים שמשבשות מסחר שוטף, עומסי תנועה שמרתיעים תושבים מקומיים, פינוי אשפה בהיקפים חריגים, שעות נוספות לעובדי עירייה ושירותי חירום, ובלאי מואץ של תשתיות. חלק מהעלויות הללו אינן נעלמות עם סיום המשחק האחרון, אלא נמשכות אל תוך התחזוקה של השנים הבאות.
מי מרכז את הרווח ומי סופג את החשבון
חוסר האיזון המבני הוא לב הסיפור. הגוף המארגן מרכז אצלו את מקורות ההכנסה היקרים - זכויות שידור, חסויות עולמיות ומכירת כרטיסים - בעוד הערים והממשלות המקומיות נושאות בחלק גדול מהעלויות ומהסיכונים התפעוליים. במילים אחרות, הרווח הגלובלי זורם למעלה, בעוד ההוצאה נשארת למטה.
הניסיון ההיסטורי מחזק את הזהירות. בטורנירים קודמים שהתקיימו בארצות הברית העריכו חוקרים שהערים המארחות ספגו הפסדים כלכליים מצטברים משמעותיים, ולא רווח. גם כלכלנים שבחנו אירועי ענק אחרים הגיעו שוב ושוב למסקנה שהתשואה לרשות המארחת נעה בין זעומה לשלילית, גם כשהאירוע עצמו נחשב הצלחה תדמיתית.
יש גם ממד של עלות חלופית שממעטים לחשב. כל שקל ציבורי שמופנה למימון האירוע הוא שקל שלא הושקע בחינוך, בבריאות או בתחבורה יומיומית שמשרתת את התושבים לאורך שנים. אירוע ספורט מרוכז מספק כותרת מרשימה לטווח קצר, אבל התשואה החברתית שלו נמוכה לרוב מזו של השקעות שגרתיות ופחות זוהרות. נוסף על כך, ערים שנוטלות התחייבויות מול הגוף המארגן חותמות פעמים רבות על ערבויות ופטורים ממס שמצמצמים עוד יותר את ההכנסה הציבורית נטו. כשמצרפים את הריבית על מימון ההוצאות ואת ההתחייבויות ארוכות הטווח, המרווח שנותר בכיס הרשות הופך דק במיוחד, ולעיתים נמחק לחלוטין.
המשמעות אינה שאין שום ערך באירוח. יש תועלת תדמיתית, חשיפה בינלאומית ותחושת גאווה מקומית, ולעיתים דחיפה לפרויקטי תשתית שהיו נחוצים ממילא. אבל אלה נכסים רכים שקשה לתרגם לשורה תחתונה, ובוודאי לא כאלה שמצדיקים אוטומטית כל שקל של הוצאה ציבורית.
לכן, כשעיר מתהדרת במחזור שיא בתקופת המונדיאל, כדאי לשאול את השאלה הפשוטה: כמה מזה נשאר בכיס הציבורי אחרי שמורידים את מלוא העלויות. התשובה הכנה, ברוב המקרים, פחות מרשימה בהרבה מהכותרת.
