נכד ניסה לחסום צוואה של סבתו - בית המשפט: "אין לך זכות"

אם לשבעה ילדים נפטרה, השאירה צוואה שמחלקת את רכושה שווה בשווה בין שישה מהם, והשמיטה באופן מפורש את הבן הבכור, שהלך לעולמו כשנה אחריה. נכדה, בנו של אותו בן שהודר, החליט לא להשלים עם התוצאה והגיש התנגדות לצוואה. הבעיה: לפי בית המשפט, מעולם לא היתה לו הזכות המשפטית להתנגד לצוואה מלכתחילה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופטת הילה גורביץ עובדיה מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, עוסק בסכסוך ירושה משפחתי שבו הטענות המשפטיות המורכבות לא נגעו כלל לתוכן הצוואה עצמה, אלא לשאלה שעולה עוד קודם לכן: האם למי שמתנגד יש בכלל מעמד להתנגד.

לפי העובדות שנקבעו בפסק הדין, המנוחה נפטרה בפברואר 2023 והותירה אחריה שבעה ילדים. אחד מבניה הגיש בקשה למתן צו קיום צוואה מ-2023, שלפיה עיזבונה מחולק בחלקים שווים בין שישה מילדיה בלבד, כך שבנה הבכור, שנפטר כשנה לאחר אמו, נותר מחוץ לצוואה. נכדו של המנוחה, בנו של אותו בן שהודר, הגיש התנגדות לצוואה.

לטענתו, קיים חשש שהמנוחה לא היתה כשירה לצוות, וכי הרקע להדרת אביו הוא סכסוך משפחתי שנתגלע סביב הטיפול באביו, שהיה באותה העת חולה במצב סיעודי. לטענת הנכד, חילוקי הדעות בין קרובי המשפחה הובילו להפעלת השפעה בלתי הוגנת על סבתו.

"מעוניין בדבר" - לא כל אחד

אלא שהמשיבים, יתר ילדיה של המנוחה, לא תקפו רק את תוכן ההתנגדות. הם טענו שלנכד אין בכלל זכות להגיש אותה. לפי סעיף 67 לחוק הירושה, רק מי שנחשב "מעוניין בדבר" רשאי להתנגד לצוואה, וזהו מונח שבית המשפט מסביר שהוא רחב יותר מ"נוגע בדבר", אך עדיין מוגבל לבעלי אינטרס ממוני קיים, ולא לפי היתכנות עתידית.

ואז התגלה הפרט שקבע את גורל ההליך: מתברר שלאביו המנוח של הנכד היתה צוואה הדדית משלו, שנערכה ביחד עם אשתו - אמו של הנכד. לפי אותה צוואה, שקוימה בבית המשפט חודשים ספורים לאחר מות הסבתא, אמו של הנכד היא היורשת הבלעדית של כל העיזבון של בעלה המנוח. כלומר גם אם ההתנגדות היתה מתקבלת והצוואה של הסבתא הייתה מתבטלת, הנכד עצמו לא היה מקבל דבר, משום שהחלק שהיה מגיע לאביו היה עובר במלואו לאמו, ולא אליו.

בית המשפט לא הסתפק בכך, וציין כי הנכד, שהוא בעצמו עורך דין, נמנע במכוון מלחשוף את דבר קיומה של צוואתו של אביו. בנוסף, לאחר שהמשיבים דרשו ממנו להוכיח את מעמדו, הוא פנה אל הרשם לענייני ירושה בבקשה לתקן את צו קיום צוואת אביו - בקשה שבית המשפט הגדיר כניסיון "מקצה שיפורים מלאכותי" שנועד ליצור זכות עמידה שלא היתה קיימת.

זו ההלכה שחלה גם כאן

השופטת גורביץ עובדיה נשענה בפסיקתה על הלכה ותיקה מבית המשפט העליון, בעניין עאסי, שלפיה בנו של יורש פוטנציאלי אינו נחשב מעוניין בדבר, מכיוון שהזכות שלו מוגדרת כציפייה בלבד, שתלויה ברצונו ובשיקול דעתו של אותו יורש פוטנציאלי. בפסק הדין המצוטט נקבע כי "'נוגע בדבר' ו'מעונין בדבר' הם... רק אלה שאם מתקבלת גירסתם - הם עצמם נהנים 'מייד' מן העזבון; ולא כלול בהם מי שמצפה לרשת אותם, תהא 'צפייתו' סבירה ככל שתהא".

השופטת הוסיפה כי הסכם חלוקת עיזבון שהציג הנכד - הסכם פנימי בינו לבין אמו - לא יכול לסייע לו. זאת מכיוון שצו קיום צוואת אביו מעולם לא תוקן בפועל, ולכן הנכד אינו יורש במובן המשפטי ואינו יכול להיות צד להסכם שכזה.

• הילדים מהנישואים הראשונים נגד האשה השנייה: הקרב על דירה
• האחות שמימנה את האם שנים, הפסידה בביהמ"ש

לבסוף קבעה השופטת כי לנכד אין אינטרס עכשווי בעיזבון של סבתו, ולכן אין לו זכות עמידה להגיש התנגדות. בעקבות כך נמחקו ההתנגדות וגם כל הבקשות הנלוות לגילוי מסמכים שהוא הגיש. בעקבות ההתנהלות שיוחסה לו - פנייה לתיקון צו הצוואה במועד מאוחר, אי־גילוי הוראות צוואת אביו והצגת מסמכים חלקיים בלבד - חייבה השופטת את הנכד לשלם למשיבים 5,000 שקל הוצאות משפט ו-12 אלף שקל שכר טרחת עורך דין - סכום כולל של 17 אלף שקל.

עו"ד רועי גולדשטיין, שייצג את ששת היורשים על פי הצוואה, מסר כי, "מדובר בפסק דין נדיר וייחודי יחסית בדיני ירושה, משום שהוא עוסק בשאלה נקודתית אך חשובה: האם נכד יכול להתנגד לצוואת סבתו על בסיס ציפייה עתידית בלבד, גם כאשר אין לו זכות קיימת בעיזבון. בית המשפט קבע באופן ברור כי קרבה משפחתית אינה מספיקה, וכי מי שמבקש להתנגד לצוואה חייב להראות אינטרס ממוני ממשי, קיים ועכשווי. ההחלטה מציבה גבול חשוב בפני התנגדויות שאינן נשענות על מעמד משפטי אמיתי, ומחזקת את הוודאות בדיני הירושה".