תיק שי ליפמן: עשר שנים בין העבירה לענישה הן הרבה יותר מדי זמן

ראו ארבעה תאריכים. האנליסט שי ליפמן ביצע לראשונה עבירות ניירות ערך בחודש מאי 2016. כתב האישום נגדו הוגש ביולי 2024. הצדדים הודיעו על הסדר טיעון ביולי 2026. עונשו של ליפמן ייגזר בספטמבר 2026. המשמעות: למעלה מעשר שנים - ליתר דיוק: 124 חודשים - בין העבירה הראשונה לבין הענישה.

אנליסט בכיר הודה בעבירות מידע פנים ומרמה; הצדדים מבקשים 18 חודשי מאסר

יש לכך הסברים אובייקטיביים. קשה לגלות עבירות בניירות ערך, במיוחד כאשר ליפמן פעל בהיקף צנוע יחסית של רבבות שקלים. הוא ביצע כ-15 עבירות של מידע פנים ומרמה במשך חמש שנים, קצב שגם הוא אינו מושך תשומת לב. רשויות האכיפה - במקרה זה: רשות ניירות ערך ופרקליטות מיסוי וכלכלה - עמוסות בעבודה וחייבות לקבוע סדרי עדיפות. רשימת העדים כללה 73 שמות, מה שמלמד על היקף החקירה.

גם התיק לא נוהל במהירות, בלשון המעטה. הדיון הראשון התקיים בדצמבר 2024, חודשיים לאחר שחומרי החקירה נמסרו להגנה. על פי החוק, הללו נמסרים רק לאחר הגשת כתב האישום ודרוש זמן ללמוד אותם ולהחליט כיצד להתגונן בפניהם. סניגוריו של ליפמן, עוה"ד ירון קוסטליץ ואביעד שאולזון, ביקשו שהות ללמוד את החומר. השופטת דנה אמיר קבעה, כי המענה לכתב האישום יוגש עד 20.4.25 וכי הדיון הבא יתקיים ב-27 באותו חודש.

אולם, בשלב זה החליף ליפמן את הייצוג - כנראה בשל בעיות כספיות - וקיבל את עו"ד ירון ליפשס במינוי מטעם הסניגוריה הציבורית. הדיון הבא התקיים רק בנובמבר אשתקד, וליפשס ביקש - בצדק - שהות משלו, בת ארבעה חודשים, ללמוד את החומר. אמיר קבעה דיון לפי סעיף 144 (לתכנון המשפט) לפברואר השנה ואת תחילת ההוכחות לחודש אפריל. הדיון בפברואר התקיים, ואז נכנסו הצדדים למו"מ על הסדר טיעון, עליו הודיעו באפריל ואותו הגישו השבוע.

דרוש שינוי בצורת החשיבה

כאמור, יש הצדקות שחלקן קשורות לאופי העבירות והיקפן, וחלקן לאילוצים של כל המעורבים - התביעה, ההגנה ובית המשפט. ובכל זאת, עשר שנים בין העבירות לבין הענישה - וזה כאשר המשפט כלל לא התנהל - הן פרק זמן ארוך מדי, בכל קנה מידה. אפילו אם נמדוד את הזמן  רק מתחילת החקירה ב-2021, עדיין מדובר בחמש שנים; ניהול המשפט יכול היה להימשך עוד שנתיים-שלוש. במובן הזה, ליפמן כבר קיבל עונש לא פשוט, וזה עוד לפני 18 חודשי המאסר שהצדדים מבקשים להטיל עליו.

הניזוק האמיתי מן העיכובים הוא הציבור. זה נכון בכל תיק פלילי, וזה נכון שבעתיים בתיקי ניירות ערך - בהם הערך המוגן המרכזי הוא אמונו של הציבור בשוק ההון. אם לוקח כל כך הרבה זמן לגלות עבריינים ולהעניש אותם, הציבור עלול לחשוש שמישהו מבצע עבירות דומות ממש כעת. אז נכון שהבורסה פועלת היטב ואפילו פורחת, ונכון שאי-אפשר לדעת האם הייתה פועלת עוד יותר טוב ופורחת עוד יותר אלמלא החשש הזה. אך אין להתעלם ממנו, בוודאי כאשר הוא-הוא העילה לעצם קיומן של עבירות ניירות הערך.

ייתכן שהפתרון מצוי בטכנולוגיה: אולי הבינה המלאכותית תסייע לקצר תהליכים ולזרז אותם (אם כי צריך מאוד להיזהר בשימוש בה כאשר עסקינן בפלילים). ייתכן שהוא מצוי בתוספת כוח אדם, הן לרשויות האכיפה והן לבתי המשפט (סניגורים לא חסרים במחוזותינו). ייתכן שהוא בסינון קפדני יותר של תיקים ושימוש מוגבר באכיפה מינהלית. אך דומה שהתנאי הבסיסי הוא שינוי בצורת החשיבה, קודם כל של רשות ניירות ערך ושל הפרקליטות, והטמעת הכלל הידוע לפיו Justice delayed is justice denied. במילים אחרות: הכרה בכך שבמקרים רבים אין טעם ואין צדק בהגעה להכרעה שיפוטית עשר שנים אחרי האירועים.