אלפי ישראלים מוחזקים במעצר מלא בתנאים קשים - בניגוד לחוק

בשנת 2024 (השנה האחרונה לגביה פרסמה המשטרה נתונים), היו בישראל 58,784 מעצרים - מתוכם 36,612 מעצרי ימים (של חשודים), 11,627 מעצרים עד תום ההליכים (של נאשמים) ו-10,545 עד למתן החלטה אחרת (בשלב שבין מעצר ימים לבקשת מעצר עד תום ההליכים).

חוק המעצרים קובע בצורה חד-משמעית: "שופט לא יצווה על מעצר לפי סעיף קטן (א), אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה". כלומר: מעצר מאחורי סורג ובריח הוא האפשרות האחרונה, לא האפשרות הראשונה. ניתן להשתמש בה רק אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר (לרוב - מניעת שיבוש או מסוכנות) בדרך אחרת, דהיינו שחרור בערבות או מעצר בית (לעיתים באיזוק אלקטרוני). הדברים נכונים ביתר שאת כיום, כאשר בתי הכלא סובלים מתפוסה של 150% ומאות עצורים - שטרם הורשעו - מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים.

אבל מה קורה בפועל? עו"ד דליה ארנטל וד"ר גלי אביב בדקו במארס השנה 400 תיקי מעצרים רנדומליים; 67 מהם היו של שב"חים, בהם שיקולי המעצר שונים במעט. מבין 333 האחרים, ב-68% הורה בית המשפט בדיון הראשון על הארכת מעצר, ב-30% העצורים שוחררו בתנאים (18% למעצר בית, 12% בתנאים אחרים) ורק 2% שוחררו לחלוטין. ב-27% ממקרי השחרור בתנאים נעשה הדבר בהסכמת המשטרה; היא התנגדה בכל המקרים של השחרור המלא. כאשר מגיעים להארכת מעצר שנייה, שיעור המעצרים יורד ל-60%.

עשרות דיוני מעצרים ביום

הנתונים הללו מטרידים. ראשית, משום שקצת קשה להאמין שבכל המקרים של הארכת מעצר, בית המשפט התעמק בשאלה האם באמת אין ברירה אחרת. כמי שסיקר לא פעם אולמות מעצרים, אני יכול להעיד שהעומס העצום - לעיתים עשרות תיקים ליום - אינו מאפשר בדיקה מעמיקה. חלק ניכר מן העצורים מיוצגים בידי הסניגוריה הציבורית, שגם היא כורעת תחת הנטל, ולעיתים קרובות הסניגור פוגש את העצור בפעם הראשונה רק באולם או דקות אחדות לפני הדיון.

שחרור למעצר בית - החלופה המועדפת על פני מעצר מלא - מחייב הרבה יותר משאבים וזמן. החשוד צריך להציע היכן ישהה ומי יהיו המפקחים, לעיתים שירות המבחן צריך לספק חוות דעת (וגם הוא לא עומד בעומס וסובל ממחסור עצום בעובדים סוציאליים), בית המשפט צריך לחקור אותם ולהחליט האם יוכלו לבצע את תפקידם. ואם רוצים להוסיף איזוק אלקטרוני - לא תמיד הדבר אפשרי מבחינת המערכות שעומדות לרשות המדינה.

לכך יש להוסיף, שכמעט תמיד (ב-91% מהמקרים לפי ארנטל ואביב) בית המשפט מקבל חוסר חסוי לעיניו בלבד והסניגור אינו יכול להתמודד איתו, בעוד למשטרה עומדת חזקת תקינות המעשה המינהלי. בתי המשפט גם לא ימהרו לשחרר חשודים בעבירות אלימות ומין, שכן יש סיכוי לגמרי לא רע שיחטפו ביקורת פופוליסטית מצד מי שאינם מכירים את החוק ובוודאי אינם מכירים את התיק.

עוד גורם מטריד הוא שיעור המעצרים המבשילים לכתבי אישום. לפי נתוני המשטרה, שיעור זה נמצא בירידה מתמדת - מ-50% בשנת 2024 ל-43.2% ב-2024. וזהו נתון מטעה, שכן המשטרה מכניסה לספירה גם את המעצרים עד תום ההליכים, שקיימים רק לאחר הגשת כתב אישום. ניתן לשער, כי שני שלישים מהעצורים אינם מועמדים לדין - מה שאומר שלכל הפחות במבחן התוצאה, לא הייתה הצדקה למעצרם.

האם הבקשות הן סחר-מכר?

המחקר נותן אינדיקציה נוספת לכך שבקשות המשטרה לא תמיד מוצדקות. בעוד המשטרה מבקשת בממוצע הארכת מעצר ראשונה של 6.3 ימים, בתי המשפט נותנים לה בממוצע 2.9 ימים. גם כאשר המשטרה מבקשת הארכה נוספת, הממוצע נותר 2.9 ימים - מה שמלמד שבתי המשפט מגיעים למסקנה שהבקשות מופרזות. אינדיקציה נוספת לכך היא שהמשטרה ערערה על פחות מ-9% מההחלטות. ייתכן שהבקשות מהוות מראש סוג של סחר-מכר, אך אין להשלים עימו כאשר מדובר בפגיעה בזכויות יסוד.

לכל אלו יש להוסיף את העובדה, שעל פי נתוני הסניגוריה הציבורית - באלפי מקרים המשטרה מביאה לבית המשפט חשודים שיכלה לשחרר בעצמה באותם תנאים. לא ברור מדוע קציני המשטרה אינם עושים שימוש נרחב יותר בסמכויות השחרור שיש להם: האם זהו כסת"ח, האם יש שיקולים תקשורתיים (שחרור בבית המשפט הוא גלוי, לעומת שחרור בתחנה). אבל בכל מקרה, שוב מדובר בפגיעה בלתי חוקתית.

• עבודה בשחור בתאילנד - 3 ישראליות נעצרו בקופנגן

שיהיה ברור: הפשיעה בישראל משתוללת במימדים חסרי תקדים. אין ספק שחייבים להיאבק בה במלוא העוצמה - במסגרת החוק. כשם ששוטרים אינם רשאים לירות ללא אבחנה, כך אין רשות לעצור ללא מגבלה. אך כל עוד המשטרה תציף את בתי המשפט במעצרים וכל עוד השופטים יהיו עמוסים מדי - אלפי ישראלים יוחזקו מדי שנה בתנאי מעצר קשים, בניגוד לחוק.