האם מקרה אתי אלון יכול לחזור על עצמו היום? על הסערה בבנק ירושלים והפלאשבקים לבנק למסחר

מניית בנק ירושלים ירושלים -0.7%   בטלטלה היום בבורסה, אחרי שבשלב מוקדם נפלה בעד 12% היא מצמצמת כעת את הירידה. הטריגר הוא הפרסומים על היעלמותן בווינה של עובדת הבנק מלי יהלומי ובתה. ישנן הרבה שמועות שקשה לאמת על אירוע כספי בבנק, אבל על הפרשה מוטל צו איסור פרסום ולא ניתן לפרט מעבר למידע שפורסם באופן רשמי.

בבנק ירושלים, דוחים את החששות באופן מפורש. בהודעה שנמסרה מהבנק נכתב כי "בהמשך לבדיקה שבוצעה, לא נמצא כל ממצא המעיד על פעולות חריגות כלשהן בכספי הבנק, בכספי הלקוחות או בנכסיו". מנכ"ל הבנק, יאיר קפלן, כתב לעובדים כי למעט העובדה שמלי יהלומי היא עובדת הבנק, לא נמצא קשר בין האירוע לבין הבנק. בכל אופן קיבלנו כאן אישור שהנעלמת היא עובדת הבנק. מצד שני איך ציפיתם שבנק ירושלים יגיב? הוא רוצה למנוע 'ריצה אל הבנק' והכחשה כזאת היא כנראה מתבקשת על אף שהיקף האירוע, כנראה, עדיין לא התברר ויקח זמן לרשויות למצות את החקירה. 

שאלה נוספת - איפה הפיקוח על הבנקים? האם הם מעורבים בחקירה, בודקים שאין חשש לכספי הלקוחות? מדוע לא יצאה מגוף הפיקוח, עדיין, הבהרה או הרגעה בנושא? נציין כי פנינו לדוברות ב"י וטרם התקבלה תשובתם בנידון.

עדיין, סביר להניח שכל מה שאנחנו רואים היום הוא סערה בכוס תה. השוק לא אוהב חוסר ודאות, ובוודאי לא כאשר מדובר בבנק, גוף שכל הפעילות שלו נשענת על אמון והמניה ירדה בהתחלה עד שקצת התאוששה.

בכל זאת, החששות האלה עושים לשוק 'פלאשבקים' לאחת הפרשות הידועות לשמצה במערכת הבנקאות הישראלית, פרשה שבה מעילה של עובדת אחת הצליחה בסופו של דבר להפיל בנק שלם. 

באפריל 2002 קרס הבנק למסחר בעקבות המעילה שביצעה אתי אלון, ששימשה סגנית מנהלת מחלקת ההשקעות בבנק. המעילה נמשכה כחמש שנים, החל מ-1997, והגיעה לכ-254 מיליון שקל, סכום שהבנק הקטן לא היה מסוגל לספוג. הכספים שימשו לכיסוי חובות ההימורים של אחיה, עופר מקסימוב, ולתשלומים לגורמים בשוק האפור. חשוב להדגיש כי המצב הנוכחי בבנק ירושלים שונה לחלוטין, ולמרות שמדובר באחד הבנקים הקטנים במערכת, אין כרגע אינדיקציה לפגיעה בכספיו, בנכסיו או ביציבותו. הבנק עצמו הודיע כי הבדיקות שביצע לא העלו כל פעולה חריגה.

אלון ניצלה את הגישה שהייתה לה לחשבונות הלקוחות ולמערכות הבנק. בין היתר, היא שברה פיקדונות, הוציאה המחאות בנקאיות, פתחה חשבונות פיקטיביים ורשמה הלוואות כוזבות כנגד פיקדונות אמיתיים של לקוחות. חלק מהפעולות קיבלו אישורים של בעלי תפקידים נוספים, שלא הבינו כי הן חלק ממנגנון רחב יותר. כך הצליחה המעילה להתרחב במשך שנים, בזמן שהנתונים שהוצגו ללקוחות, להנהלת הבנק ולגורמי הבקרה לא שיקפו את מצב החשבונות בפועל.

בפועל, אלון לא הסתפקה בגניבה נקודתית מחשבון כזה או אחר. היא ניהלה במשך שנים מערכת מקבילה כמעט לבנק עצמו, מעין "בנק בתוך בנק", שנדרש לתחזוקה יומיומית ומדויקת. לפי שחזור הפרשה, היא פתחה 206 חשבונות פיקטיביים ובמקביל גנבה כספים ישירות מיותר מ-200 חשבונות אמיתיים. בחשבונות הפיקטיביים היא רשמה הלוואות שלא נלקחו מעולם, בדרך כלל כנגד פיקדונות אמיתיים של הלקוחות, ואת הכסף משכה והעבירה הלאה.

כשלקוח שכספו כבר נגנב ביקש למשוך פיקדון, אלון העבירה כסף מחשבון אחר כדי לכסות את החסר, (בדומה לדרך שבה תרמית פירמידה משתמשת בכסף חדש כדי לשלם למי שמבקש לצאת). כדי להרחיק את הלקוחות מהמידע האמיתי היא שינתה כתובות למשלוח דואר, מחקה או שינתה מספרי טלפון והפיקה מכתבים ואסמכתאות פיקטיביות שהציגו ללקוחות תמונה שונה מזו שהתקיימה בפועל. בחלק מהמקרים חתמו גם מנהלים בבנק על אסמכתאות כאלה, בלי להבין שהן חלק ממערך ההסתרה. אלון לא רק גנבה כסף, היא ניהלה במשך שנים שתי מערכות במקביל: את זו שהופיעה בספרי הבנק ואת זו שנדרשה כדי לגרום ללקוחות להאמין שכספם עדיין נמצא במקום.

• מדד הבנקים האמריקאי שוקע לתיקון: סיטיגרופ צונחת 4.6%
• חילופי הנהגה בגולדמן זאקס? ג'ון וולדרון עשוי להפוך למנכ"ל ב-2027

המעילה לא נחשפה באמצעות אחת ממערכות הבקרה השוטפות. היא הגיעה לסופה אחרי שהבנק נקלע למצוקת נזילות ובנק ישראל שלח אליו צוות ביקורת. בבדיקה נמצא ריכוז חריג של הלוואות שניתנו כנגד פיקדונות, והמבקרים דרשו לקבל את תיקי הלקוחות. אלון הבינה שלא תוכל להמשיך להסתיר את הפעולות, עזבה את הבנק והסגירה את עצמה למשטרה ב-25 באפריל 2002.

הסכום שנגנב היה גדול מכדי שבנק קטן כמו הבנק למסחר יוכל לספוג אותו. בנק ישראל מינה לבנק מנהל מורשה, פעילותו נעצרה והוא קרס. המדינה ובנק ישראל נדרשו לגבש הסדר למפקידים, וב-2003 הורשעה אלון ונגזרו עליה 17 שנות מאסר. מעבר לסיפור הפלילי, הפרשה הפכה לאירוע מערכתי משום שהיא חשפה כשל עמוק בניהול, בבקרה הפנימית וביכולת לזהות בזמן פעילות חריגה של עובדת שהחזיקה בסמכויות רגישות לאורך תקופה ממושכת.

האם פרשה כזאת יכולה לחזור על עצמה?

האם דבר כזה יכול לקרות גם היום? התשובה הקצרה היא שהסיכון לא נעלם, אבל היכולת לבצע במשך שנים מעילה דומה, באותה שיטה ובהיקף שמביא לקריסת בנק, הצטמצמה מאוד. עם זאת, לא כדאי להיות תמימים. גם במערכת הבנקאית אין חיסון מוחלט מפני מעילות וכמו שנהוג לומר 'לעולם לא חוסן'. בנק הוא מערכת שמעסיקה בני אדם, וכל עוד לעובדים יש גישה לכספים, לחשבונות ולמערכות מידע, קיים גם סיכון פנימי. שום רגולציה ושום מערכת מחשוב אינן יכולות להבטיח אפס מעילות. הן יכולות להקשות על ביצוען, לקצר את פרק הזמן עד לגילוין ולהגביל את היקף הנזק.

חשוב גם להבהיר שגם ההודעה של הבנק שלפיה בבדיקה ראשונית לא נמצאה פעילות חריגה אינה יכולה, כשלעצמה, להוכיח שכל תרחיש אפשרי נשלל. אם הייתה מתבצעת מעילה מתוחכמת, לא בטוח שניתן היה לעלות עליה כזה מהר. נניח, לצורך המחשה בלבד, שמישהו הצליח למשוך לאורך שנה 3 מיליון שקל מחשבון נאמנות שכמעט אינו פעיל, ובמקביל גרם לכך שבעל החשבון ימשיך לראות יתרה שאינה משקפת את הכסף שנמצא בפועל. כל עוד הלקוח אינו מבקש למשוך את הכסף, וכל עוד הרישום הכוזב מצליח לחמוק מההתאמות ומהבקרות הפנימיות, ייתכן שהפער לא יתגלה מיד.

עם זאת, זה בדיוק סוג התרחישים שמנגנוני הבקרה הקיימים כיום נועדו לחשוף. כדי להסתיר חוסר כזה לא מספיק בדרך כלל לשנות שורה בתדפיס שנשלח ללקוח. צריך לעקוף התאמות בין חשבונות, בקרות על העברות, הפרדת סמכויות, אישורים של בעלי תפקידים נוספים, ביקורת פנימית ומערכות שמאתרות פעילות חריגה.

• היום שאחרי הדרמה בפליי דובאי: אות גבורה לישראלים וטיסות חילוץ כבר ממחר
• הנחה של 50 אגורות על הדלק: ליטר בנזין יעלה 7.77 שקלים

אחד הלקחים מפרשת הבנק למסחר היה הצורך למנוע מצב שבו עובד אחד נשאר במשך שנים בתפקיד רגיש ושולט ברצף הפעולות והמידע. ב-2004 פרסם הפיקוח על הבנקים הוראה העוסקת ברוטציה ובחופשה רציפה. על הבנקים לזהות תפקידים רגישים, לקבוע כמה זמן ניתן להחזיק בהם ברציפות ולבצע חילופי תפקידים כאשר הדבר אפשרי. במקרים שבהם לא ניתן לבצע רוטציה, נדרשות בקרות מיוחדות.

גם הדרישה לחופשה רציפה אינה עניין של רווחת העובד בלבד. כאשר בעל תפקיד רגיש נדרש להיעדר מעבודתו במשך תקופה רצופה, עובד אחר נכנס לנעליו ונחשף לחשבונות, למסמכים ולתהליכים שבהם טיפל. מעילה שמחייבת תחזוקה יומיומית, שינוי רישומים או הסתרת תנועות עלולה להיחשף כאשר מי שביצע אותה אינו נמצא בעבודה. זהו מנגנון פשוט יחסית, אבל יש לו תפקיד חשוב בשבירת השליטה הרציפה של אדם אחד בתהליך.

לצד זאת, התחזקו במשך השנים הפרדת הסמכויות, הביקורת הפנימית, אימות העסקאות והחשבונות, ניטור הפעילות והפיקוח של הדירקטוריון וההנהלה. הרעיון הוא שאדם אחד לא יוכל ליזום פעולה, לאשר אותה, לבצע אותה וגם להסתיר אותה. מערכות המידע מאפשרות כיום להצליב נתונים ולזהות חריגות במהירות גבוהה יותר, אבל גם כאן אין פתרון מוחלט. אם הבקרות אינן פועלות, אם התרעות אינן נבדקות או אם כמה בעלי תפקידים משתפים פעולה, הסיכון קיים.

וזה אולי הלקח המרכזי מהבנק למסחר. עצם קיומן של הוראות אינו מספיק. גם לפני 2002 היו בבנק מנהלים, דירקטוריון, ביקורת פנימית ורואה חשבון חיצוני, אבל המערכות האלה לא הצליחו לעצור את המעילה. מבקר המדינה מצא כי בבנק שררה משמעת עסקית ירודה, כי ליקויים חזרו על עצמם וכי חלק מהדיווחים שנמסרו לפיקוח היו שגויים ואף מסולפים.

במקרה של בנק ירושלים, המידע הפומבי שנמצא כרגע רחוק מאוד מהתמונה שהתבררה בבנק למסחר. הבנק מודיע כי בדיקתו לא העלתה פעילות חריגה בכספיו או בנכסיו, ולא פורסם ממצא שסותר את ההודעה. לכן ההשוואה לאתי אלון היא בשלב הזה בעיקר תזכורת היסטורית למה שהשוק חושש ממנו כאשר מתעורר סימן שאלה סביב עובד בבנק.