תבעו 100 אלף שקל על חלום - וקיבלו אפס

שיחת טלפון אחת ב-12 באוגוסט 2024 הולידה תביעה בסך 100,000 שקל ו-96 עמודי פרוטוקול. מורן אלקסלסי, שהציגה עצמה כמי שעוסקת בתקשור, התקשרה לשירלי אביטל, מכרה רחוקה, וסיפרה לה שחלמה עליה. בחלום נגלה אליה אדם מבוגר שביקש ממנה להזהיר חברה משותפת של הצדדים, עורכת הדין דנה אלקיים, ״לא לוותר על התובעת״. אלקסלסי הוסיפה שהיא יודעת שאביטל בהריון, סובלת מהתעללות ונמצאת במצב של ייאוש. אביטל ניתקה את השיחה. התביעה הוגשה בנובמבר 2024, העדויות נשמעו בינואר 2026, וביולי 2026 דחתה כב׳ השופטת סיגלית מצא את התביעה במלואה.

הדברים החמורים ביותר בתיק נאמרו על בעלה של התובעת, איתן אביטל, והם מופיעים דווקא בתמליל שהגישה הנתבעת. בתיאור החלום אמרה אלקסלסי לאביטל: ״אבל פתאום אני, אני רואה כאילו, אני רואה אותו, אני רואה שהוא כאילו מרביץ לך, אני רואה שהוא מתעלל בך... שאת עוד שניה נרצחת על ידו. ואני אומרת לך, שירלי, הוא פסיכופט, את חייבת ללכת משם״. השופטת מצא כתבה כי ״אין ספק שמדובר בדברים קשים מאוד שאמרה הנתבעת לתובעת על התובע״, ובכל זאת קבעה שאין בהם לשון הרע.

שני נימוקים הובילו לתוצאה. הראשון טכני: פרסום לשון הרע לנפגע בלבד אינו עוולה לפי החוק, והדברים נאמרו לתובעת עצמה. השני מהותי, והוא לב פסק הדין: הדברים הוצגו כחלום.

״בעלת סמכות מקצועית״ מול ״אינה שולטת בחלומותיה״

התובעים טענו בסיכומיהם כי נוכח מקצועה של הנתבעת, דברים שהיא אומרת נתפסים על ידי האדם הסביר ״כעובדות שהתקבלו מבעל סמכות מקצועית״. לגישתם, גם לאחר שהתובעת הבהירה שאינה מעוניינת בדברים, פעלה אלקסלסי ״לעקוף את החסימה באמצעות צדדים שלישיים ולכפות את ה׳תקשור׳ על התובעת״. הם הצביעו על כינויים שנקטה בשיחתה עם ליאת אביטל: ״חלשת אופי״, ״פחדנית״, ״בחורה חולנית״, ״חולת נפש״, ״מוח מטופש חולני״ ו״אישה שמדברת בשפה כזאת, בשפה זולה, בקללות, בגיל שלה, גועל נפש״.

הנתבעת השיבה שהיא ״אינה שולטת בחלומותיה״, שהחלום אינו מציאותי ואינו עובדתי, ושאין קשר בין עיסוקה כמתקשרת לבין החלומות שבהם שיתפה את התובעת. את הביטויים ״חולנית״ ו״חולת נפש״ תיארה כסוג של סלנג, ביטויים שנאמרו בלהט הרגע ובתום לב בשעה שהייתה בסערת רגשות. לטענתה היא לא שיתפה איש מלבד התובעת בפרטי חלומה, והתובעים כלל לא הרימו את נטל ההוכחה שהיא זו שהפיצה את השמועה.

ההקלטות שלא הוגשו

התובעים צירפו לכתב התביעה שני תמלילים: שיחה בין הנתבעת לליאת אביטל, ושיחה בין ליאת אביטל לשירן חמוס. קבצי השמע עצמם נשארו מחוץ לתיק, וזה הספיק כדי לרוקן את הראיות ממשקל. ״משלא הוגשו קבצי השמע, לא הוכחה ׳אמינות הסרט׳, לא הוכחה הזיקה בין קבצי השמע לבין התמלול ולא הוכח כי התמלול משקף את ההקלטה במלואה״, כתבה מצא, בהסתמך על שלושת מבחני הקבילות שמנה יעקב קדמי בספרו ״על הראיות״.

שתי הדוברות בתמלילים, ליאת אביטל ושירן חמוס, זומנו על ידי התובעים ולא התייצבו, והתובעים ויתרו על עדותן. ״משלא העידו, המשקל שניתן ליתן לתמלילים שהוגשו... הנו מועט ביותר״, נקבע, ״בשים לב לכך שלא ברור פעמים רבות מה כוונת הדוברות ומי אמר למי מה״.

גם לגופם של דברים פעלו התמלילים נגד התובעים. באחד מהם שואלת אלקסלסי את ליאת אביטל במפורש: ״ואת אמרת לה שאני אמרתי לה שבעלה מרביץ לה? אני אמרתי דבר כזה ליאת?״ התשובה שתועדה: ״לא, שמתעללים בה, שהיא במצוקה נפשית גם״. באותה שיחה אישרה ליאת אביטל גם ש״את לא סיפרת לי על החלום עצמו... רק אמרת לי שאת חלמת על אבא שלה״. הנתבעת מצדה העידה שכל שסיפרה למכרות הוא שחלמה כי התובעת במצוקה, ועדות זו לא נסתרה.

המניע לפניות, קבעה השופטת, היה רצון ליישר את ההדורים לאחר שהשיחה הסתיימה בצעקות. ״סך הכל פניתי לליאת שתנסה כאילו לרכך את העניין בינינו, שתנסה להסביר לשירלי שתפנה אלי, שניפגש, שנדבר״, העידה אלקסלסי, ״לקחתי את זה מאד קשה, מאד נפגעתי״.

• "ביטויי התפר" אינם תמיד דעה מוגנת ואינם תמיד עובדה שיש להוכיח
• העליון קובע ב"גלגול שלישי": ואטורי יקבל 10,000 שקל על לשון הרע

טענה נוספת שנשארה בלי גיבוי נגעה להפצת שמועות. התובע העיד שחבריו מהצבא שאלו אותו על הדברים, אך הם לא זומנו למתן עדות ולא הוצג טעם שמנע מהם להתייצב. גב׳ אודליה פינטו, שהעידה מטעם התובעים, סיפרה על פגישה במסעדה שבה עלה הנושא ועל כך שהעניין הפך לנושא שיחה בקבוצת החברים. בית המשפט קבע שמדובר ב״עדות שמועה שמשקלה נמוך״, ושפינטו שמעה את הדברים מהתובעת ומליאת אביטל.

מתי גידוף הופך ללשון הרע?

הכינויים שנקטה הנתבעת הובילו את בית המשפט לסקירה של הפסיקה בסוגיית הגידופים, החל מע״א 534/65 דיאב נ׳ דיאב משנת 1966. השופטת מצא ציינה כי הפיחות שחל במשמעותם של כינויי גנאי ״רק גבר נוכח השימוש הרב ברשתות החברתיות למיניהן והיעדר ההקפדה של חלק מהמשתמשים ברשתות אלה על לשון מכבדת״. את עוצמת הרשתות החברתיות בתביעות לשון הרע הדגימה בהפניה לדברי כב׳ השופט אליקים רובינשטיין בעניין מור נ׳ ברק אי.טי.סי: ״רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן ׳העוולתי׳ הוא בהתאם״.

המבחן שנקבע בוחן אם האדם הסביר מבין את הגידוף כתיאור עובדתי או כקללה, ובכלל זה אם נאמר ״בעידנא דריתחא״, מתוך כעס. בעניין הביטוי ״חולת נפש״ ציטטה מצא את קביעת בית המשפט העליון ברע״א 817/23 עמותת חוזה חדש נ׳ זוהר, לפיה חרף ״הכסות העובדתית שעוטה המבע הלשוני״ נוכח משמעותו הקלינית, במקרים רבים יבין אדם מן היישוב את הביטוי ״כגידוף המבטא - בדרך פסולה - דעה שלילית על אודות מושא האמירה״. הקו נשמר: ככל שהפרסום ספציפי, מדויק וקליני יותר, כך גדל הסיכוי שייחשב קביעת עובדה.

בענייננו, קבעה השופטת, הכינויים נאמרו לליאת אביטל בלבד ובתגובה לפרשנות שנתנה התובעת לשיחה ביניהן. ״אכן, מדובר בהתבטאויות בלתי מכבדות ובלתי ראויות, אולם מדובר בפרסום נקודתי (לגב׳ ליאת אביטל בלבד) אשר ביטא את כעסה של הנתבעת״, נכתב. ״איני סבורה כי האדם הסביר היה מבין את הדברים כתיאור עובדתי של התובעת״. מילים ברשת עולות לעתים כסף, ובית המשפט העליון אישרר לאחרונה פיצוי של 80,000 שקל על הטרדה מילולית, אלא שההקשר הוא שמכריע.

חלום כקטגוריה משפטית

החידוש בפסק הדין נוגע למעמדו הראייתי של חלום. מצא בנתה קל וחומר מהבעת דעה: אם דעה, שהיא ביטוי רצוני ומכוון, מקהה את פוטנציאל הפגיעה, ״כך הדבר בגדר קל וחומר ביחס לחלום, שבנוסף להיות סובייקטיבי הנו פעילות מנטלית בלתי רצונית״.

• המדינאי יראה לוליינים בקרקס ויגש למלאכת החקיקה
• עובדת סיעוד פיליפינית שוהה בארץ מזה 22 שנים בניגוד לחוק

״סבורני כי כאשר אדם מספר על דברים שאירעו בחלומו, לא יראה בכך האדם הסביר תיאור עובדתי, באשר רב הנסתר על הנגלה בחלומות״, כתבה. ״כך הדבר ככלל, כך הדבר גם כאשר מדובר באדם המציג עצמו כ׳מתקשר׳ או נומרולוג, וכך גם כאשר החולם סבור כי חלומותיו מנבאים את העתיד״. גם אמונתה של הנתבעת בחלומותיה פעלה לטובתה. דווקא היא, יחד עם דאגתה לתובעת, ״מקהים מעוקצם של הדברים כלשון הרע ומובילים למסקנה כי לכל היותר מדובר ב׳אבק לשון הרע׳״, שאינו מצדיק סעד.

העילה לפי חוק הגנת הפרטיות נדחתה בקצרה. חובת סודיות בין מתקשרת או נומרולוגית לבין מי שאינה לקוחה שלה אינה מוכרת, ומשלא הוכח דבר הפרסום נשמטה גם הטענה לחשיפת צנעת חייהם של התובעים. השופטת הוסיפה הערה: הפרסום הנטען מתייחס לחלום שחלמה הנתבעת, ״כך שלכל היותר מדובר בפרטים הנוגעים לצנעת חייה של הנתבעת (עולמה המנטלי), גם אם חלומה נסב על התובעת״.

אפס פיצוי, אפס הוצאות

התובעים תיארו נזק ממשי. התובעת העידה: ״לא ישנתי בלילות והייתי מפוחדת ממה השמועה הטיפשית הזאת תעשה לחיים שלי, לנישואים החדשים שלי לי ובמיוחד לשני הילדים הקטנים שלי״. התובע העיד שחש שכל חייו מתפרקים. מצא הבהירה כי ״אין בדחיית התביעה משום הקלת ראש בעגמת הנפש שחוו עקב האירועים מושא כתב התביעה״, אך הוסיפה ״סבורני כי מערכת המשפט אינה האכסניה המתאימה להתמודד עם הדברים״.

למרות שהתביעה נדחתה ולמרות היקף הדיון, אלקסלסי יצאה בלי הוצאות משפט. ״הנתבעת רשאית לדבוק באמונותיה, לרבות ביחס למשמעות ותוקף חלומותיה״, נימקה השופטת. ״ואולם, החצנת הדברים, אף לאחר שהתובעת הודיעה לה שאינה מעוניינת ב׳מסרים׳, לרבות עירוב צדדי ג׳, אינו ראוי או מכבד״. כל צד נשא בהוצאותיו.