האם עסקת צים בדרך לפיצוץ? גם האוצר נגד, הסיכויים פוחתים
המתווה המשופר של האפאג-לויד ופימי היה אמור לקרב את עסקת ה-4.2 מיליארד דולר לאישור, אבל בתוך ימים הגיעו שתי התנגדויות משמעותיות ממשרד האוצר וממשרד ראש הממשלה. העסקה עדיין חיה והחלטת המדינה עדיין לפניה, אבל הוויכוח כבר חורג מקו לאסיה או עוד כמה אוניות:
המדינה שואלת האם צים שתישאר בישראל תהיה באמת חברת ספנות עצמאית, או חברה קטנה שתלויה בהאפאג-לויד כדי לפעול
לפני ימים ספורים הציגו האפאג-לויד וקרן פימי מתווה משופר שנועד לענות על הטענות של המדינה, כולל קו למזרח הרחוק, צי ישראלי, יותר סמכויות למדינה והגנות לעובדים. הרושם היה שהפערים מצטמצמים ושאפשר להתקדם לעוד סבב דיונים. עכשיו מגיעות שתי חוות דעת שמחזירות את הספק למרכז: משרד האוצר מתנגד למתווה הנוכחי ומזהיר מפני שורה של סיכונים, ובמשרד ראש הממשלה מציגים קו אפילו קשוח יותר, שמערער גם על האפשרות לפתור את הבעיות באמצעות עוד תנאים והתחייבויות.
מכאן עדיין מוקדם לקבוע שהעסקה נפלה. חוות הדעת הן חלק מההליך מול המדינה, והכרעה סופית עדיין דורשת את השלמת הדיונים סביב מניית הזהב של המדינה בצים. אבל הסיכויים נראים כיום נמוכים יותר, משום שהמחלוקת כבר עוסקת במבנה הבסיסי של העסקה. זה הבדל גדול. הרבה יותר קל להוסיף קו שיט, להגדיל צי או לחזק זכויות עובדים מאשר לשנות את החלוקה שעליה בנויה העסקה כולה.
המתווה פשוט יחסית על הנייר. האפאג-לויד הגרמנית רוכשת את צים לפי שווי של 4.2 מיליארד דולר, 35 דולר למניה, ומשלבת אצלה את עיקר הפעילות הבינלאומית. בישראל אמורה לקום צים ישראל בשליטת פימי, שתשמור את המותג, עובדים, פעילות מקומית וצי משלה ותהיה כפופה לזכויות שמקנה למדינה מניית הזהב. מבחינת המדינה, השאלה היא פחות מי מחזיק במניות ויותר מי באמת מחזיק ביכולת להפעיל את העסק.
לפי משרד האוצר, צים ישראל אמורה לקבל 16 אוניות, מהן 12 בבעלות, להתחיל את דרכה בלי חוב פיננסי ובלי לשלם מיד עבור חלק מהאוניות והנכסים שהיא מקבלת. לכאורה זו פתיחה נוחה. הבעיה מבחינת האוצר מתחילה ביום שאחרי: החברה הישראלית תהיה קטנה בהרבה מצים של היום ותישען במידה משמעותית על האפאג-לויד בשביל מכולות, קישוריות בינלאומית, שירותים תפעוליים וגישה לרשת הספנות הגלובלית. באוצר מעריכים שהיכולת להפוך את הצי, העובדים והמותג לחברת ספנות עצמאית ותחרותית כרוכה בסיכון גדול.
חברת ספנות היא הרבה יותר מאוסף אוניות. היא צריכה קווים קבועים, לקוחות, מכולות, מערכות מחשוב, סוכנים בנמלים, הסכמים עם חברות אחרות, גישה למסופים וקשרים מסחריים שמאפשרים להעביר מטען כמעט מכל נקודה בעולם לנקודה אחרת. לצים הקיימת יש את המערכת הזאת. במסגרת העסקה, חלק גדול ממנה עובר לתוך האפאג-לויד. החברה הישראלית החדשה אמורה לבנות בהדרגה יותר יכולות משלה, ובינתיים לקבל שירותים ותמיכה מהקבוצה הגרמנית.
ופה בדיוק יושבת ההתנגדות. במשך השנים הראשונות התמיכה מהאפאג-לויד אמורה לתת לצים ישראל מרחב להתבסס. בהמשך חלק מההגנות האלה פוחתות, וציפיית הרוכשות היא שהחברה כבר תעמוד יותר בזכות עצמה. המדינה חוששת מתרחיש שבו התמיכה יורדת מהר יותר מקצב בניית הפעילות העצמאית. במקרה כזה צים ישראל נשארת עם אוניות ומותג, אבל עם יכולת מסחרית חלשה יותר ועם תלות בגוף זר דווקא בתחומים שהמדינה רואה כחיוניים.
השאלה היא מי באמת שולט בצים ביום שבו ישראל זקוקה לה
החשש הזה מקבל משקל גדול הרבה יותר כשמדובר בישראל. ברוב המדינות חברת ספנות היא בראש ובראשונה עסק. בישראל יש לה גם תפקיד בשעת חירום. המדינה רוצה לדעת שגם בתקופה של מלחמה, חרם מסחרי, סגירת נתיבים או משבר אזורי תהיה לה גישה להובלה ימית של מזון, ציוד, חומרי גלם ומטענים חיוניים. לכן היא מחזיקה במניית הזהב בצים ויכולה להתערב בשינויים מהותיים בחברה.
משרד האוצר מעלה גם שאלה רחבה יותר: האם ההגדרה הקיימת של האינטרסים החיוניים של המדינה עדיין מתאימה לעולם של היום. באוצר מבקשים לבצע עבודת מטה חדשה שתגדיר איזה צי ישראל צריכה, אילו קווים חייבים להישאר בשליטה ישראלית, כמה כוח אדם ימי נדרש ואילו סמכויות צריכה מניית הזהב לתת למדינה. מבחינתם, העסקה הנוכחית חושפת פער בין מה שהמדינה יכולה לשלוט בו על הנייר לבין היכולת שלה להבטיח בפועל צי מתאים, הנהלה ישראלית וכוח אדם ימי לאורך שנים.
האפאג-לויד ופימי כבר ניסו לענות על חלק גדול מהטענות. במתווה המשופר שהגישו בשבוע שעבר הן הציעו קו שבועי ישיר למזרח הרחוק, ניהול אוניות שיישאר בישראל, מערכות מחשוב עצמאיות, מגבלות חזקות יותר על כניסת בעלי מניות זרים והרחבת ההגנות שמקבלת המדינה. הן גם התחייבו לפתח מחדש את כוח האדם הימי הישראלי ולתת לעובדים הוותיקים רשת ביטחון לעשר שנים. הרוכשות הודיעו כי התוכנית העסקית המלאה והמסגרת המשפטית אמורות להתגבש בתוך 45 יום.
- מכולה לארה"ב פי 4, לים התיכון חצי
- האפאג-לויד ופימי משפרות את ההצעה לצים: קו לאסיה, יותר כוח למדינה ורשת ביטחון לעובדים
העניין הוא שהמדינה כבר פחות מתווכחת על רשימת השיפורים ויותר על עצם התלות בהאפאג-לויד. מבחינת משרד ראש הממשלה, צים ישראל יכולה להיות בבעלות ישראלית מלאה ועדיין להישען על חברה זרה בחלק גדול מהפעילות שמאפשרת לה להתקיים. אם הגישה הזאת תהפוך לעמדה הרשמית, גם עוד סבב שיפורים עשוי להספיק פחות ממה שהרוכשות קיוו.
כבר בתחילת החודש המדינה נתנה לרוכשות זמן נוסף לשנות את העסקה. בשלב ההוא נראה שהמטרה היא למצוא נוסחה שתשאיר בישראל יותר נכסים, יותר עצמאות ויותר שליטה. עכשיו מתברר שהפער עמוק יותר. במשרד ראש הממשלה מביעים ספק גם לגבי מודל שבו המדינה מאשרת את העסקה בכפוף להתחייבויות שיתממשו בהמשך. מבחינתם, ביום שבו העסקה מושלמת ומבנה צים משתנה, כוח המיקוח של המדינה כבר קטן בהרבה.
אפסייד של 16%
מחיר העסקה הוא 35 דולר למניה, בעוד מניית צים נסחרת כיום סביב 30 דולר. כלומר, מי שקונה את המניה מקבל לכאורה אפסייד של כ-16% אם העסקה מושלמת לפי המחיר שנקבע. הפער הזה הוא במידה רבה מחיר הספק: ככל שהשוק מאמין יותר שהעסקה תיסגר, המניה אמורה להתקרב ל-35 דולר. ככל שהספק עולה, הפער נשאר רחב יותר.
זה משמעותי במיוחד משום שבעלי המניות של צים כבר אמרו את שלהם. העסקה אושרה באפריל ברוב של יותר מ-97% מהקולות שהשתתפו בהצבעה. מבחינתם, 35 דולר במזומן הוא מחיר אטרקטיבי. כבר לפני כחודש הפער בין מחיר השוק למחיר העסקה סימן חשש שהמכירה תסתבך. מאז הרוכשות שיפרו את ההצעה, אבל ההתנגדויות של האוצר ומשרד ראש הממשלה מראות שהדרך עדיין ארוכה.
לוחות הזמנים נותנים לצדדים עוד מרחב. העסקה כוונה במקור להשלמה עד סוף השנה, וקיימת אפשרות להאריך את התהליך עד אמצע 2027. זה מאפשר להאפאג-לויד ולפימי להמשיך לדבר עם המדינה ולנסות להגיע למבנה אחר. אלא שכל שינוי עמוק יותר מעלה שאלה חדשה: כמה רחוק האפאג-לויד מוכנה ללכת כדי לקבל את צים.
