נשארים מאחור: שיעור הצעירים שאינם עובדים ואינם לומדים בישראל עלה ל-20%
בזמן שמדינות ה-OECD צמצמו בעשור האחרון את שיעור הצעירים שאינם לומדים ואינם עובדים, בישראל הוא דווקא עלה ל-20%; גם שיעור בני 34-25 ללא השכלה תיכונית גדל, והמחיר מתבטא בשכר נמוך משמעותית; במקביל, ההוצאה הממשלתית על סטודנט בישראל עומדת על פחות ממחצית מהממוצע במדינות המפותחות
שוק העבודה הישראלי סובל כבר היום ממחסור בעובדים בחלק מהענפים, אבל נתוני ה-OECD שפורסמו היום מצביעים על בעיה עמוקה יותר בצד ההיצע העתידי: שיעור הצעירים שנמצאים מחוץ גם למערכת החינוך וגם לשוק העבודה גדל בישראל בעשור האחרון, דווקא בתקופה שבה ברוב המדינות המפותחות נרשמה ירידה.
לפי שנתון החינוך Education at a Glance 2026 של ה-OECD, שיעור בני 24-18 בישראל שאינם עובדים, לומדים או נמצאים בהכשרה מקצועית עלה מ-17% ב-2015 ל-20% ב-2025. בממוצע מדינות ה-OECD נרשמה באותן שנים תנועה בכיוון ההפוך: השיעור ירד מ-16% ל-13%.
המשמעות היא שכיום בערך אחד מכל חמישה צעירים בישראל בגילים האלה נמצא מחוץ לשני המסלולים המרכזיים שאמורים להוביל אותו לעצמאות כלכלית - רכישת השכלה או מקצוע וכניסה לשוק העבודה. העלייה של 3 נקודות אחוז בישראל היא הגבוהה ביותר שנרשמה בתקופה הזאת בין המדינות המפותחות שנכללו בהשוואה.
מדובר בקבוצה המכונה NEET - צעירים שאינם בתעסוקה, בחינוך או בהכשרה. מבחינה כלכלית, שיעור גבוה של צעירים בקבוצה הזאת אינו משקף רק מצב תעסוקתי נקודתי. ככל שהתקופה מחוץ לעבודה וללימודים מתארכת, כך עלול להיווצר קושי גדול יותר להשתלב בהמשך בעבודה יציבה, לצבור ניסיון ומיומנויות ולהגדיל את השכר לאורך השנים.
הפער מתחיל עוד לפני שוק העבודה
הנתונים על השכלה תיכונית מראים מגמה דומה. שיעור בני 25-34 בישראל שלא השלימו השכלה תיכונית עלה מ-9% ב-2015 ל-11% ב-2025. בממוצע ה-OECD המגמה היתה הפוכה: ירידה מ-17% ל-12%.
רק חמש מדינות מפותחות רשמו עלייה בשיעור הצעירים ללא השכלה תיכונית בתקופה הזאת, וישראל וסלובקיה רשמו את העליות הבולטות ביותר.
לנתון הזה יש משמעות ישירה בתלוש השכר. צעירים בני 25-34 בישראל ללא השכלה תיכונית משתכרים בממוצע שכר השווה לכ-72% משכרם של בוגרי תיכון. בממוצע ה-OECD הפער קטן יותר, ועובדים ללא השכלה תיכונית משתכרים כ-87% משכרם של בעלי השכלה תיכונית.
כלומר, הפער בהשכלה אינו נשאר במערכת החינוך. הוא עובר לשוק העבודה ומלווה את העובדים גם בהכנסה. מבחינת המשק, המשמעות רחבה יותר: פחות צעירים שרוכשים כישורים, פחות עובדים שיכולים להשתלב במשרות בעלות פריון גבוה ופוטנציאל גדול יותר להתרחבות של פערי השכר.
פחות ממחצית ההשקעה הממשלתית בסטודנט
בצד השני של המשוואה נמצאת ההשקעה בהשכלה גבוהה. על פי הדוח, ההוצאה הממשלתית בישראל עמדה ב-2023 על 7,885 דולר לסטודנט במונחי שווי כוח קנייה. ממוצע ה-OECD היה 16,405 דולר - יותר מפי שניים.
ישראל מדורגת במקום החמישי מהסוף מבין 33 המדינות שנכללו בהשוואה. חלקה של הממשלה במימון ההוצאה על ההשכלה הגבוהה בישראל עמד על 38%, לעומת 68% בממוצע ה-OECD.
הפער חשוב במיוחד כאשר בוחנים את הקשר שבין השכלה לפריון ולשכר. השכלה גבוהה אינה מבטיחה כשלעצמה השתלבות טובה בשוק העבודה, אבל במדינות מפותחות היא עדיין אחד הגורמים המרכזיים שמשפיעים על פוטנציאל ההשתכרות ועל היכולת להשתלב במקצועות עתירי ידע.
גם בתוך ישראל מתגלה פער חד בין גברים לנשים. שיעור הגברים בני 25-34 בעלי השכלה אקדמית נותר כמעט ללא שינוי בעשור האחרון, 36% ב-2015 וגם ב-2025. בממוצע ה-OECD עלה שיעור הגברים בעלי ההשכלה האקדמית באותה תקופה מ-34% ל-43%.
אצל הנשים התמונה שונה: 57% מהישראליות בגילים האלה מחזיקות בתואר אקדמי, לעומת 56% בממוצע ה-OECD. כתוצאה מכך נוצר בישראל פער מגדרי של 21 נקודות אחוז בשיעור בעלי ההשכלה הגבוהה, לעומת פער של 13 נקודות בממוצע המדינות המפותחות.
הכיתות בישראל נשארות צפופות
הפערים אינם מתחילים באוניברסיטה. ישראל ממשיכה להופיע בצמרת דירוגי הצפיפות בכיתות. בבתי הספר היסודיים יש בממוצע 27 תלמידים בכיתה, לעומת 21 במדינות ה-OECD. בחינוך היסודי הממלכתי הממוצע עולה ל-28 תלמידים - הנתון הגבוה ביותר בארגון. בחטיבות הביניים עומד מספר התלמידים בכיתה על 30, לעומת 23 בממוצע המדינות המפותחות.
פער גדול עוד יותר נמצא בהשקעה הציבורית בגילים הצעירים ביותר. ההוצאה הממשלתית לילד בגילי 0-2 בישראל עמדה ב-2023 על 1,482 דולר בשנה במונחי שווי כוח קנייה. ממוצע ה-OECD בקרב המדינות שעבורן קיימים נתונים היה 15,067 דולר.
מדובר בפחות מ-10% מהממוצע. אמנם חל שיפור לעומת השנה הקודמת, אז הסתכמה ההוצאה בישראל ב-1,206 דולר לילד, אך הפער מול המדינות המפותחות נותר גדול מאוד.
המורים מתרחקים משכר האקדמאים
הדוח מצביע גם על שינוי במעמדם היחסי של המורים בשוק העבודה. שכרו השנתי הממוצע של מורה בבית ספר יסודי בישראל עלה מ-53,316 דולר ל-57,400 דולר, אך במקביל עלה מהר יותר שכרם של עובדים אחרים בעלי השכלה אקדמית.
כתוצאה מכך, שכר המורים ביסודי ירד במונחים יחסיים מ-86% משכרם של אקדמאים אחרים ל-73%. בממוצע ה-OECD עומד היחס כיום על 87%.
במילים אחרות, הפער בין שכר המורים בישראל לבין שכרם של אקדמאים אחרים גדל מ-14% ל-27%. ישראל נמצאת במקום החמישי מהסוף מבין 26 המדינות שעבורן קיימים נתונים.
השינוי אינו נובע מירידה נומינלית בשכר המורים, אלא מהקצב המהיר יותר שבו עלה השכר במקצועות אקדמיים אחרים בישראל, ובפרט בענפים עתירי שכר. מבחינת מערכת החינוך, התוצאה עלולה להקשות על התחרות על עובדים בעלי השכלה גבוהה, במיוחד במקצועות שבהם קיימות גם חלופות תעסוקה בשכר גבוה יותר.
התמונה שעולה מהדוח מחברת בין כמה נתונים שבדרך כלל נבחנים בנפרד: שיעור הצעירים שמחוץ ללימודים ולעבודה עולה, יותר צעירים מגיעים לשוק העבודה ללא השכלה תיכונית, ההשקעה הציבורית בסטודנטים נמוכה יחסית ומעמד השכר של המורים נשחק בהשוואה לאקדמאים אחרים.
כל אחד מהנתונים האלה הוא בעיה בפני עצמה. יחד הם מצביעים גם על שאלה כלכלית ארוכת טווח: בשעה שהמשק הישראלי נדרש ליותר עובדים מיומנים ולפריון גבוה יותר, חלק גדל מהצעירים מתחיל את הדרך לשוק העבודה מנקודת פתיחה חלשה יותר.
