ביהמ"ש: חרדים שהתפרעו נגד הרכבת הקלה בירושלים ישלמו פיצויים

חרדים שהתפרעו נגד הקמת הרכבת הקלה בירושלים וגרמו נזק לתשתיות ולרכוש יפצו את חברת מוריה העירונית, קובע שופט בית משפט השלום בעיר, אלעד וינשל. עם זאת, הוא דחה את טענתה של מוריה ולפיה ניתן לייחס לכל אחד מן המתפרעים את כל הנזק שנגרם, וקיבל רק שתיים מבין חמש התביעות שהגישה מוריה.

חרדים קיצוניים מפגינים מזה תקופה ארוכה נגד מעבר הרכבת הקלה בשכונותיהם, בטענה שהיא תפגע באורחות חייהם. חלקם מתפרעים, הורסים חלקים שכבר נבנו ופוגעים בציוד, וגורמים לעיכובים ניכרים בעבודות. מוריה טענה לנזקים במאות מיליוני שקלים והגישה עשרות תביעות נגד המתפרעים, בסך 300,000 שקל כל אחת, כאמור בטענה שיש לייחס לכל אחד מהם אחריות לכל ההתפרעויות והנזקים.

מותר להפגין, אסור לסכל עבודות

וינשל עוסק בהרחבה בבסיס הנורמטיבי, שלדבריו טרם נדון בפסיקה, ומסכם. "האם הפגנה נגד תכנון וביצוע עבודות תשתית היא לגיטימית? התשובה הברורה לכך חיובית. מדובר בליבת חופש הביטוי ומכאן שגם הטיפול בהפרעות סדר מסוימות הנלוות להפגנה יזכה לבחינה המאזנת בין האינטרסים השונים הכרוכים באיזון שבין הזכויות הכרוכות בכך.

"האם פעולה מאורגנת לחסימת ביצוע העבודות בפועל, בדרך של כניסה לשטח העבודות ומניעת ביצוע, נכללת בגדר זכות ההפגנה והבעת עמדה? התשובה לכך שלילית. הזכות להפגין ולהביע עמדה אינה פורשת כנפיה על פעולות בשטח סגור לציבור שמטרתן סיכול פיזי ומניעת ביצוע עבודות ציבוריות.

"האם יש למנוע שימוש בתביעות נזיקין נגד מפגינים עקב החשש מהרתעת יתר ואפקט מצנן? התשובה לכך שלילית. בדיני הנזיקין קיימת, בדומה לדין הפלילי, מערכת איזונים מספקת למניעת פגיעה בזכויות חוקתיות ושימוש לרעה בתביעות נזיקין לשם יצירת אפקט מצנן על זכות המחאה. זאת ועוד ובעוד למשפט הפלילי יתרון מובנה בהיבטי הפיקוח והאחידות על הטלת סנקציות נגד מפגינים, למשפט האזרחי יתרונות בהיבטים אחרים. במסגרת זו נסקרה בהרחבה המגמה באנגליה ובקנדה במקרים דומים של מתן צו מניעה המונע שימוש לרעה בזכות המחאה לשם חדירה למקרקעין וביצוע פעולות שיבוש עבודות.

השיקולים של מבחני הזהירות וריחוק הנזק

"מהן העוולות הנזיקיות הרלוונטיות? לצד העוולות הפרטיקולריות הרלוונטיות - עוולת הסגת גבול ועוולת גרם הפרת חוזה - ניתן לעשות שימוש בעוולת הרשלנות. עם זאת, שימוש בעוולת הרשלנות במקרים אלו מעורר קשיים עקרוניים באשר להוכחת 'התרשלות', ייחוס חובת זהירות מושגית וקונקרטית וסוגיית ריחוק הנזק. לפיכך, יש לייחד את עוולת הרשלנות למקרים מובהקים ולהשתמש ב'בלמים' הקבועים במונחי השסתום בפקודת הנזיקין למניעת הרתעת יתר, תביעות השתקה ויצירת אפקט מצנן.

"מהם השיקולים שיש לבחון במסגרת יישום מבחני הזהירות וריחוק הנזק? יש לבחון את מכלול השיקולים, הן ממסגרת המשפט הפרטי והן ממסגרת המשפט החוקתי וההגנה על זכות המחאה, ובין היתר: את הקשר האירוע וחומרתו; את מיקום הפעולה (שטח הפתוח לציבור, שטח ציבורי הסגור לציבור לשם ביצוע עבודות, או שטח פרטי); האם מדובר בפעולת מחאה שמטרתה לעורר מודעות לנושא, או שמדובר במחאה שמכוונת באופן ישיר על מנת לגרום נזק לרכוש, עיכוב ומניעת ביצוע עבודות.

"האם ניתן לייחס למארגן הפגנה או למפגין אחר אחריות לעוולה נזיקית שבוצעה על ידי מפגין אחר? מאחר שמדובר בליבת ההגנה על חופש הביטוי, ככלל אין להטיל אחריות בהקשר זה על בסיס שיוך לקבוצת מפגינים כללית, קריאות מילוליות וארגון הפגנה, על בסיס אחריות כ'מעוול במשותף' וסטנדרט זהירות כללי וללא שהוכחה מודעות ואף כוונה לגרום לאחר לבצע את העוולה. לשם ייחוס אחריות לעוולה לאדם בשל התבטאות או תכנון הפגנה והנעת אחרים לביצוע עוולה, יש להוכיח את הרכיבים הנדרשים לייחוס אחריות 'משתף ומשדל'.

• הקו הירוק בתל אביב כך ייראו התחנות התת-קרקעיות

התקבלו שתיים מבין חמש התביעות

"האם ניתן לייחס למי שחסם עבודות באירוע בודד את מלוא הנזק שנגרם מעיכוב ביצוע העבודות? בהקשר זה יש לנקוט במשנה זהירות, נוכח יישום עקרון ריחוק הנזק בדיני הנזיקין והמדיניות השיפוטית הכרוכה ביישומו, ובפרט לאור החשש כי ייחוס כלל הנזקים למפגין הבודד יצנן במידה מוגזמת את זכות המחאה גם במקרים של 'גלישה' לאי-חוקיות".

לאור כללים אלו ולאחר בחינת הראיות הפרטניות בעניינו של כל נתבע, קיבל וינשל את התביעות נגד מתתיהו בורשטיין וזאב פרנק, ודחה את התביעות נגד משה ליברמן ואברהם מושקוביץ (בנימוק שמדובר במקרה גבולי ולכן לא הוכחה חובת זהירות קונקרטית) ונגד שמעון שפירא (משום שמוריה לא הוכיחה את זיהויו). הסכום בו יחויבו בורשטיין ופרנק ייקבע בנפרד. את מוריה ייצגו עוה"ד אשר אקסלרד ועדי בארי, ואת הנתבעים - עו"ד מנשה יאדו.