איראן מוצפת בנפט שלא נמכר: המצור האמריקאי דוחף את טהראן לאחסון חירום

המצור הימי האמריקאי על נמלי איראן הופך את מלחמת החנק ליותר ויותר משמעותית. היצוא האיראני נחתך מכ-2 מיליון חביות ביום לפני המלחמה לכ-500 אלף חביות ביום אחרי תחילת המצור.  על פי ההערכות תוך שבוע-שבועיים באיראן לא יהיה מקום לאחסן את הנפט ששואבים. הם העמידו ליד האי חארג' מכליות ישנה שאליהן הם מזרימים נפט. ברגע שייגמר מקום האחסון, יש שתי ברירות.

האפשרות הראשונה, להמשיך לשאוב, ואז פשוט לשפוך את הנפט למפרץ ולגרום זיהום נוראי והאפשרות השנייה היא להפסיק לשאוב. אם מפסיקים לשאוב, הבארות עלולות להיפגע ואף להיגרם להם נזק בלתי הפיך. מי תהום חודרים לבאר, והסדקים שדרכם הנפט זורם עלולים להיסתם. 

מלחמת החנק

עכשיו טהראן ממלאת מכלים ישנים, משתמשת במכליות לאחסון ימי ומנסה לשנע נפט ברכבת לסין. השאלה היא מי יישבר קודם - תשתית הנפט של איראן או הצרכנים בעולם מול מחירי אנרגיה גבוהים. 

לפני המלחמה איראן ייצאה בממוצע כ-2 מיליון חביות ביום. בתחילת אפריל, לפני שהמצור נכנס לתוקף ב-13 באפריל, עמדו ההעמסות על כ-2.1 מיליון חביות ביום. אחרי התאריך הזה נצפו רק חמישה מטענים, והקצב ירד לקצת מעל 500 אלף ביום. הירידה הדרמטית הזאת מסבירה למה טהראן משתמשת בכל דרך אפשרית כדי להימנע מסגירת ברזים. זה לא רק עניין של הכנסות. זה גם עניין של תשתית שמתחילה להיפגע.

• טראמפ "לא מרוצה מההצעה האיראנית" - הנפט מזנק מעל 110 דולר
• הנפגע הלא צפוי של המלחמה באיראן: מחירי הפיסטוק בשיא של שנים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

איראן תלויה ביצוא נפט כמקור מרכזי למטבע זר. פחות יצוא פירושו פחות דולרים, פחות יכולת לממן יבוא ופחות גמישות תקציבית. זה מוביל ללחץ על המטבע המקומי, לאינפלציה ולקושי בתשלומי שכר. אבל הבעיה השנייה חמורה יותר. הפקת נפט אינה ברז ביתי שאפשר לפתוח ולסגור בלי מחיר. שדות נפט ישנים, במיוחד כאלה עם לחץ נמוך, עלולים להיפגע מסגירה חדה. כמחצית משדות הנפט באיראן סובלים מלחץ נמוך, ולכן הם רגישים להפסקות. 

אם התפוקה תרד בצורה חדה, חלק מהנזק עלול להיות בלתי הפיך גם אחרי שהמלחמה תיגמר. להרחבה: טראמפ נערך למצור ממושך בהורמוז: הבורסות רגועות, הנפט ב-110 דולר.

מלאי הנפט היבשתי של איראן עלה בכ-5 מיליון חביות מאז תחילת המצור והגיע לכ-51 מיליון חביות. קיבולת האחסון במדינה מוערכת בכ-85 מיליון חביות, ואולי עד 90-95 מיליון אם כוללים מכלים בבתי זיקוק צפוניים. אבל לא כל המכלים זמינים בפועל. לא כל אתר בטוח, ולא כל אזור מחובר היטב למוקדי ההפקה. לכן איראן חוזרת לפתרונות שמכונים בתעשייה "אחסון זבל" - מתקנים ישנים, מכלים נטושים ומכולות מאולתרות באזורים כמו אהוואז ואסאלויה. 

• איחוד האמירויות פורשת מ-OPEC ו-OPEC+: הנפט מזנק
• מכלית הגז הראשונה יצאה מהורמוז מאז תחילת המלחמה
• תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
• מכליות הנפט של איראן עוקפות את המצור האמריקאי

חלק מהמתקנים האלה נזנחו בעבר בגלל מצבם הפיזי. עכשיו הם חוזרים לשימוש כי אין ברירה. במקביל איראן משתמשת במכליות ריקות לאחסון ימי. עדיין יש במפרץ כמה מכליות גדולות עם היסטוריה של נשיאת נפט איראני, בקיבולת כוללת של כ-15 מיליון חביות. זה קונה זמן, אבל מכלית מלאה שלא יכולה להגיע לשוק היא בסך הכל מחסן צף. חלק מהמכליות האלה כבר נראות עמוסות ליד חארג', הנמל המרכזי שמטפל בכ-90% מהיצוא האיראני. גם שם האחסון מתקרב לגבול.

אחד המהלכים החריגים הוא ניסיון לשנע נפט ברכבת לסין. קווי רכבת מחברים את טהראן לערים סיניות כמו ייוואו ושיאן, והמסלול יכול להיות קצר יותר בחלק מהמקרים מהובלה ימית. אבל כלכלית ותפעולית זה רחוק מלהחליף מכליות. נפט בכמויות גדולות זול בהרבה להוביל בים. הלקוחות בסין, בעיקר בתי הזיקוק העצמאיים הקטנים, רגילים לקבל הנחה על נפט איראני תחת סנקציות. אם ההובלה ברכבת מייקרת את החבית, חלק מהיתרון נעלם. לכן הרכבת היא בעיקר איתות - איראן מראה שהיא מחפשת פתרונות. 

אבל כשמדינת נפט מתחילה לחשוב על רכבות במקום מכליות, ברור שהמערכת בלחץ חריג. לצד זה איראן מנסה גם עקיפות ימיות. כמה מכליות ענק כמו Hero II ו-Hedy הצליחו לצאת מהמפרץ עמוסות, חלקן כיבו משדרים כדי להיעלם ממעקב. הן חלק ממשט רחב יותר שמזרים עדיין חלק קטן מהנפט לשוק, בעיקר לסין. אבל זה לא משנה את התמונה הכוללת של ירידה חדה. להרחבה: מכליות הנפט של איראן עוקפות את המצור האמריקאי.

המצור האמריקאי נועד ללחוץ בדיוק על הנקודה הזאת. הוא פוגע ביכולת היצוא בלי להוביל להסלמה צבאית רחבה. אבל המצור אינו פועל בחלל ריק. ככל שהורמוז נשאר משותק, מחירי האנרגיה עולים. הברנט כבר חצה את רמת 110 דולר לחבית אחרי עלייה של כ-3% ביום אחד. סולר ודלק סילוני מתייקרים גם הם. חברות תעופה, תעשייה, שילוח וצרכנים פרטיים משלמים את המחיר. 

ארצות הברית רוצה להחזיק מעמד עד שאיראן תוותר. איראן רוצה להחזיק מעמד עד שמחירי האנרגיה ילחצו על וושינגטון ועל בעלות בריתה. זו תחרות סיבולת בין תעשיית הנפט האיראנית לבין הכלכלה העולמית. המו"מ תקוע כי הורמוז והגרעין מחוברים. איראן מציעה לפתוח את הורמוז בתמורה להסרת המצור, ודוחה את הדיון בגרעין לשלב מאוחר יותר. מבחינת וושינגטון זו מלכודת. הסרת המצור בלי הסכם גרעין ברור נותנת לאיראן זמן וכסף להמשיך לגרור. לכן הפער נשאר: איראן רוצה הפרדה, ארצות הברית רוצה קשר הדוק בין הנושאים.