בית החולים שיבא יפצה עובדת לשעבר על הטרדה מינית בידי מאושפז
בית הדין לעבודה הטיל אחריות על בית החולים למרות שלא מדובר בהטרדה בידי עובד, ולא מכוח החוק למניעת הטרדה מינית אלא בשל חובת תום הלב של מעסיק, הכוללת מניעת הטרדות מיניות בכלל
בית החולים שיבא (תל השומר) יפצה עובדת לשעבר במחלקה הפסיכיאטרית על הטרדה מינית בידי מאושפז, וזאת למרות שהחוק למניעת הטרדה מינית לא חל במקרה זה, אלא מכוח חובותיו הכלליות של מעסיק. כך קובעת שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, מירב קליימן.
העובדת הוטרדה פיזית ומילולית בידי המאושפז, טענה שגורמים רבים בבית החולים התעלמו מתלונתה ולבסוף התפטרה בדין מפוטרת. היא תבעה פיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, בעוד המדינה ביקשה לדחות על הסף את התביעה בנימוק שאין המדובר בהטרדה בידי עובד או ממונה, ולכן אין עליה חובות כמעסיקה.
קליימן אומרת: "נקודת המוצא בענייננו היא כי התובעת חוותה אירוע קשה וטראומתי אשר פגע בה עמוקות ברבדים רבים מחייה. עוד נציין כי אין מחלוקת כי האירוע אכן התרחש כפי שתיארה ואין בפנינו כל טענה אחרת מצד המדינה ביחס לכך. בנוסף, לא יכול להיות חולק כי הן ההטרדה המילולית והן ההטרדה הפיזית שבוצעו כלפי התובעת עולה כדי 'הטרדה מינית' לפי הגדרת החוק לעיל בחלופות של מעשים מגונים והתייחסות מבזה.
"ההליך מעורר שאלות מורכבות בנוגע להיקף החובות המוטלות על מעסיק במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית ובכלל זאת מהן החובות המוטלות על מעסיק בסיטואציה בה המטריד הינו צד שלישי ליחסי העבודה, מהם המקורות הנורמטיביים עליהם נשענות חובות אלו והאם במקרה הנוכחי עמדה המדינה בהן בכל הנוגע לאירוע ההטרדה אותו חוותה התובעת".
- אישום: התחזה לרופא שיניים, גבה מיליונים וגרם נזקים
- משבר הסלמונלה: שטראוס ספגה נזק של 231 מיליון שקל נטו
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
חובה להבטיח סביבת עבודה נקייה ובטוחה
קליימן מוסיפה: "לא יכול להיות חולק כי התובעת חוותה את ההטרדה המילולית והפיזית במסגרת יחסי העבודה ובעטיה, שכן האירוע קרה במתחם בית החולים בזמן עבודתה וכפועל יוצא ממנה. לצד זאת, מתעורר בפנינו קושי הטמון בכך שלשון החוק מתייחסת באופן מפורש לזהות המטריד וקובעת כי על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדות מיניות שהתבצעו או עלולות להתבצע במסגרת יחסי עבודה - 'על ידי עובדו, או על ידי ממונה מטעמו אף אם אינו עובדו'".
כאמור, קליימן קבעה שלא ניתן להחיל במקרה זה את החוק למניעת הטרדה מינית, אך אין זה המקור החוקי היחיד להטלת אחריות על המדינה. "חובת תום הלב המוטלת על מעסיק שזורה כחוט השני לאורך שנותיה של פסיקת בתי הדין לעבודה וממנה ניתן לגזור את חובתו לדאוג עבור עובדו לסביבת עבודה בטוחה ונקייה ובכלל זאת חפה מפגיעות והטרדות מיניות", היא מציינת.
קליימן מדגישה: "לא ניתן להשלים עם מצב בו עובד יהיה חשוף להטרדות מיניות מצד גורם זר ליחסי העבודה המצוי תדיר בסביבת העבודה, כגון המטופל בעניינו או ספק שירותים המתייצב חדשות לבקרים במקום העבודה, או יוטרד בפועל על ידי מי מאלה, בעוד מעסיקו יהיה פטור מבירור או מניעה של מקרים כאלה.
- ביקש להמיר מטבעות ב-210,000 שקל - וישלם הוצאות ב-40,000 שקל
- 13,750 שקל לכל מורה בהסדר פשרה על עודפי קרנות ההשתלמות
- תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
- השוכרים לא שילמו ולא פינו את הדירה - איך זה נגמר?
"על כן, מקום בו החוק חסר בעניין זה, יש להשלים חסר זה באמצעות נורמות מן הדין הכללי ובראשן חובת תום הלב המוגברת המוטלת על מעסיק ביחסי עבודה, בדרך של קריאה לתוך חובת תום הלב הטלת חובה על המעסיק למנוע ולטפל בהטרדה מינית כלפי עובדו גם כאשר היא מתבצעת ע"י אדם זר ליחסי העבודה.
"ניתן לשאוב מרוח החוק וממטרותיו"
"מכך מתבקשת לטעמנו המסקנה, כי אף אם לא ניתן להחיל את החוק במישרין (בהקשר של אחריות מעסיק) על סיטואציה של הטרדה מינית של עובד על ידי צד שלישי - ניתן לשאוב מרוח החוק וממטרותיו בכל הנוגע לסטנדרט ההתנהגות המצופה ממעסיק אשר יודע כי סביבת העבודה חשופה להטרדות מיניות בין היתר מצד גורמים שלישיים או שנודע לו כי עובדו הוטרד בפועל במהלך עבודתו ע"י גורם כזה. חובת המעסיק, בהתאם, היא לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע הטרדה מינית כנגד עובדיו, לטפל ביעילות במקרה כזה ולעשות כל שביכולתו על מנת שמקרה כאמור לא ישנה".
קליימן קובעת, כי שיבא לא עשה די הצורך למניעת הטרדות מיניות, וכי שורה של גורמים בבית החולים - החל ממנהל המחלקה וכלה בממונה על מניעת הטרדות מיניות - לא טיפלו כיאות בתלונתה של העובדת. "מעדויות התובעת ומשילוב עדויות העדים מטעם המדינה עולה פער ניכר בין העדויות בתצהירי המדינה לפיהן נעשה טיפול בתובעת לבין חקירותיהם הנגדיות של עדים אלה, מהן עלה כי בפועל עניינה ככל הנראה 'נפל בין הכיסאות' ולא טופל כראוי, בין בשל העדר כלים מתאימים ובין בשל משבר הקורונה שפרץ באותה תקופה. כך, עלה כי כלל הגורמים שהעידו בפני היו מודעים לאירוע המטריד שחוותה התובעת, אך איש מהם לא נפגש או שוחח עימה על מנת לקדם את הטיפול בנושא ולא הובאו בפנינו ראיות מטעם המדינה למאמצים או לניסיונות שנעשו על מנת להיפגש עימה, כמו גם לצעדים שננקטו בנדון".
כל הגורמים לא בדקו את התלונה
קליימן מציינת שהפיצוי המירבי הוא 120,000 שקל, והיא פסקה פיצוי של 75,000 שקל, "אשר משקף לטעמנו את חומרת האירוע אותו חוותה ואת התמונה שהצטיירה בפנינו בכל הנוגע לאוזלת ידה של המדינה בטיפול בתובעת, אשר הגיעה לטעמנו לשיאה בכך שהממונה על מניעת הטרדות מיניות בבית החולים מעולם לא דיברה עם התובעת, לא נפגשה עימה ולא הייתה מעורבת בנושא, כאשר כלל הגורמים שהיו מודעים לעניין – החל ממנהל בית החולים ועד למנהלת המחלקה ולממונה הישירה על התובעת, לא עשו מאמצים על מנת לדאוג שעניינה של התובעת מטופל או כי קולה נשמע. נבהיר, כי מדובר בפיצוי המשקף הן את עוגמת הנפש והכאב והסבל אותם חוותה התובעת, כאשר אין מקום לפסוק פיצוי נפרד לשיטתנו בגין אפליה אסורה, שאף לא מצאנו כי מתקיימת במקרה זה".
בית החולים חויב בתשלום הוצאות בסך 15,000 שקל. נציגי הציבור קריסטינה פוליצר-מימון והילה דיין-בירן הסכימו עם קליימן. את התובעת ושדולת הנשים ייצגו עוה"ד שיר-אל נקדימון וסופיה ליאל-סימון, ואת בית החולים - עו"ד אביעד בן-יעקב.
