ההסבר לרכישת הדירה: ארוס מסתורי שנתן 1.3 מיליון שקל במזומן

ארוס שנתן 1.3 מיליון שקל ולא ביקש אותם בחזרה לאחר ביטול האירוסין. הכלה-לשעבר אינה בטוחה מה היה שמו ומתי בדיוק התארסו ונפרדו. לטענתה היא קנתה בית בכסף שקיבלה ומאוחר יותר שיפצה אותו, אך לא ידעה להגיד מי היה הקבלן ומה כלל השיפוץ. אין פלא איפוא, שבית המשפט לא האמין לגרסתה של חיריה אבו-זאיד בנוגע לאופן בו גדלו נכסיה ב-3 מיליון שקל בתוך שנים אחדות.

היחידה הארצית לשומה קבעה, כי בשנת 2014 - כאשר הייתה בת 19 בלבד - רכשה אבו-זאיד בית בעיר בלוד ב-1.28 מיליון שקל בלא מקורות מימון מספקים, וכי בשנים 2020-2017 הונה גדל ב-1.5 מיליון שקל נוספים.  אבו-זאיד טענה, כי בשנת 2014 התארסה עם מועתז אלנתשה מחברון, כאשר העניק לה 1.3 מיליון שקל לרכישת ביתם העתידי, והיא השתמשה בכסף למטרה זו לאחר שהאירוסין בוטלו. עוד טענה, כי מאוחר יותר שיפצה את הבית ומכאן העלייה בשוויו.

"אני חושבת שקוראים לו גומעה"

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ירדנה סרוסי, דחתה את גרסאותיה של אבו-זאיד. היא ציינה, כי כאשר נחקרה במשטרה בשנת 2021, אמרה: "לפני ארבע-חמש שנים הייתי מאורסת למישהו, אני חושבת קוראים לו גומעה... ובכל פעם הוא היה מביא לי כסף והייתי מביאה את הכסף לבעלת הבית, לא זוכרת את השם שלה עד שקניתי את הבית". באותה חקירה אמרה אבו-זיאד, כי קיבלה מן הארוס 200-150 אלף שקל. אבל בבית המשפט, כמה שנים מאוחרת יותר, טענה שהסכום היה 1.3 מיליון שקל, אותם קיבלה בבת אחת במזומן. 

במשטרה אמרה אבו-זיאד שהארוס הותיר בידיה את הכסף, ואילו בבית המשפט - שהוא ביקש אותו בחזרה והיא סירבה. היא לא זכרה כיצד שמרה במזומן סכום עצום שכזה וכמה קומות היו בבית לפני השיפוץ, והשיבה 64 פעמים במילים "לא זוכרת". סרוסי מעירה: "אם המערערת איננה מסוגלת לזכור את הפרטים הבסיסיים שנשאלה עליהם, לא ניתן גם לסמוך על הפרטים שהיא לכאורה זוכרת". היא גם לא הביאה לעדות את הארוס, וזאת למרות שכאשר נישום טוען שהונו גדל בזכות סיוע בתוך המשפחה - נטל ההוכחה שעליו הוא גדול יותר.

כך גם לגבי השיפוץ. אבו-זיאד מכרה ב-2016 את הבית הראשון ורכשה בית סמוך, בו ביצעה שיפוץ נרחב שלהערכת רשות המיסים עלה 1.5 מיליון שקל. היא טענה ששילמה רק 400,000 שקל, אך צירפה דוח שמאות ולפיו שווי השיפוץ היה 860,000 שקל. טענתה של אבו-זיאד הועלתה ללא בדל ראיה, אומרת סרוסי, והיא לא הציגה מסמך כלשהו (כאשר לא סביר ששיפוץ כה נרחב נעשה ללא הסכם בכתב) ולא הביאה לעדות את הקבלן.

לא זכרה את שמו של הקבלן

אבו-זיאד טענה שהייתה אחראית על השיפוץ, אך לא זכרה את שמו של הקבלן, לא ידעה מה היה טיב השיפוץ ומתי התחיל, לא ידעה מי בחר את הפריטים שיוצבו בבית ושוב הרבתה לענות במילים "לא זוכרת". כמו כן, מציינת סרוסי, לא סופק הסבר להפרש הניכר בין גרסתה של אבו-זיאד לבין הערכת השמאי מטעמה. סרוסי קיבלה בכמה נקודות את עמדת השמאי מטעם אבו-זיאד, כולל הפחתת 30% מהערכתו בשל פערי המחירים בענף הבנייה בין המגזר היהודי למגזר הערבי.

סרוסי דחתה את רוב הסבריה של אבו-זיאד לגבי המקורות הכספיים שלשיטתה הסבירו את הגידול בהונה. היא טענה בין היתר, כי השכירה את הבית לאחותה ב-5,000 שקל - אך גם אותה לא הביאה לעדות וגם כאן לא ידעה פרטים בסיסיים כגון מועד תחילת השכירות. לעומת זאת, התקבלו טענותיה בנוגע להלוואה שנטלה מהבנק ופיצוי על שריפה שקיבלה מחברת הביטוח. בסופו של דבר, אישרה סרוסי את רוב קביעותיו של פקיד השומה ואת קנס הגרעון שהטיל על אבו-זיאד, וחייבה אותה בהוצאות בסך 50,000 שקל. את אבו-זיאד ייצגו עוה"ד רני שוורץ ואסף איזנברג, ואת רשות המיסים - עו"ד לירון ברנד-קויפמן.