קיבלה 2,000 שקל בחודש, עבדה 12 שעות ביום - וזה הפיצוי
תושבת הרשות הפלסטינית שהועסקה בחנות בגדים במזרח ירושלים, זכתה בבית הדין לעבודה בירושלים בפיצוי של כ-278 אלף שקל - אף שכנראה גנבה כסף מהקופה, והתפטרה לאחר שנתפסה. איך זה קרה? בית הדין קבע שהמעסיקים חייבים לה שכר, "גם היא לא צדיקה"
זה סיפור קטן על חנות בגדים קטנה בכפר עקב, שכונה במזרח ירושלים - אבל הוא מדגים היטב איזה מחיר משלם מעסיק שלא מנהל את העסק שלו לפי הכללים. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, בראשות הנשיאה שרה ברוינר ישרזדה, חייב באחרונה את הבעלים של חנות בגדים ומתפרה בשם גאבר את נטור ואת שני האחים שמפעילים אותה, לשלם לעובדת שלהם לשעבר 278 אלף שקל זאת אף שבמקביל מתנהל נגדה הליך פלילי ברמאללה, בחשד לגניבה ממקום העבודה.
העובדת, תושבת הרשות הפלסטינית, הועסקה בחנות ממאי 2017 ועד סוף יוני 2020 - תקופה של כ-38 חודשים. לאורך כל התקופה הזו היא קיבלה משכורת קבועה של 2,000 שקל בחודש בלבד - הרבה מתחת לשכר המינימום - במזומן, בלי תלוש שכר, בלי הסכם עבודה ובלי שום הודעה על תנאי ההעסקה. העובדת טענה בתביעה שהגישה שהיא עבדה בחנות הבגדים מ-10:00 ועד 22:00, שישה ימים בשבוע - כלומר 12 שעות ביום. המעסיקים טענו לעומתה שהיא עבדה רק שלוש-ארבע שעות ביום, ארבעה ימים בשבוע, והציגו קבצי אקסל שלטענתם הם דו"חות נוכחות שמוכיחים זאת.
בית הדין לא התרשם. "אחרי עיון בראיות שלפנינו מצאנו לקבל טענת התובעת כי דוחות הנוכחות אינם אותנטיים", נכתב בפסק הדין. השופטת ציינה שעל הדו"חות אין שום סימן לכך שהם מתייחסים דווקא לתובעת, שמדובר "בדו"חות אקסל שניתן לערוך בכל מועד שהוא", ושעדי הנתבעים סתרו זה את זה בשאלה מתי נערכו הדו"חות. בנוסף, הדו"חות כללו רישומי נוכחות גם ל-29 ו-30 ביוני 2020, אף שלפי גרסת המעסיקים עצמם, העובדת הפסיקה לעבוד כבר ב-28 ביוני.
בסופו של דבר, קבע בית הדין שהעובדת אכן עבדה 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, אם כי, מתוך הסתייגות מסוימת שהיקף כזה לאורך שנים נראה מוגזם, הוא הפחית 25% מהפיצוי עבור השעות הנוספות.
- תבע את המעסיקה ב-223 אלף שקל, ונאלץ לשלם
- עבד חודשים בלי שקל - חברו טען: "אתה שותף, לא עובד"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הסיבה שהעבודה הסתיימה: חשד לגניבה מהקופה
הרקע לפרידה היה לא פחות דרמטי. המעסיקים חשדו שהעובדת, ביחד עם שתי עובדות נוספות, גנבו כסף וסחורה מהחנות. באחד הימים בסוף יוני 2020, בעל החנות מוסא גאבר זימן אותה למשרדו, הציג בפניה סרטון שבו היא נראתה נוטלת 500 שקל מהקופה, וביקש ממנה לשתף פעולה ולהעיד נגד חברותיה לעבודה.
התובעת טענה שבאותה פגישה היא פוטרה בליווי של איום: "אני אעשה לך את חייך כמו גהינום", היא ציטטה את דברי המעסיק. המעסיקים טענו בתגובה שהיא כלל לא פוטרה, אלא פשוט "נעלמה" אחרי העימות והפסיקה לבוא לעבודה.
- הגלידרייה נסגרה, החוב נשאר: מי ישלם על שכירות כושלת?
- הטיסה בוטלה, האתר התנער - והזוג נשאר בידיים ריקות
- תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
- עובד עירייה התנדב לעזור לקשיש, ויירש את כל רכושו
בית הדין דחה את טענת הפיטורים, וקבע שמדובר בהתפטרות. ההתכתבות בוואטסאפ שצורפה לתיק סיפקה ראיה חזקה: העובדת עצמה הודתה בה שלקחה את ה-500 שקל, בטענה ש"היתה צריכה את הכסף בדחיפות לתרופות", ושממילא המעסיק היה חייב לה כסף על משכורות קודמות. בהודעה אחרת מה-1 ליולי 2020 היא כתבה למעסיק שהיא עובדת שלו "כבר חמש שנים" - סתירה מובהקת לטענתה בתביעה שעבדה אצלו 17 שנים ברציפות.
"התובעת העלימה מגרסתה המקורית את העובדה, שעליה אין חולק, כי באותה שיחה עימת אותה מוסא עם נטילת 500 שקל מהקופה", כתבה השופטת. "עצם ההימנעות מהעלאת נתון זה שהינו מהותי, וההידרשות אליו רק למקרא טענות ההגנה, פוגעת במהימנות סיפורה".
אז למה בכל זאת היא קיבלה רבע מיליון שקל?
כאן מגיע החלק המעניין. אף שבית הדין קבע שהעובדת התפטרה, ולא פוטרה, ואף שתביעתה לפיצויי פיטורים מכוח חוק נדחתה, היא עדיין הייתה זכאית לכספים רבים שפשוט לא שולמו לה לאורך שנות עבודתה. שכר המינימום חייב להיות משולם. שעות נוספות חייבות להיות משולמות. הפרשות לפנסיה חייבות להיבצע. הבראה חייבת להיות משולמת. וכשאין תלושי שכר, אין הסכם עבודה ואין דו"חות נוכחות אמינים, הנטל עובר כולו למעסיק כדי שיוכיח כמה שולם ומתי. "בהעדרם של הודעה לעובד, הסכם עבודה, ואף לא תלושי שכר - הנטל להוכיח את הנתונים הקשורים בעבודת התובעת מוטל על הנתבעים", כתבה השופטת. והנתבעים פשוט לא עמדו בנטל הזה.
בחישוב הסופי, בית הדין חייב את המעסיקים לשלם לה את הסכומים הבאים: הפרשי שכר - 224,322 שקל; דמי הבראה - 6,804 שקל; פדיון חופשה - 10,708 שקל; פיצוי עבור היעדר הודעה לעובד - 5,000 שקל; פיצוי עבור היעדר תלושי שכר - 7,000 שקל; פיצוי חלופי עבור פיצויי פיטורים (הפרשות שלא בוצעו) - 12,084 שקל; פיצוי עבור היעדר הפרשות לפנסיה - 13,091 שקל. בסך הכל מדובר על כ-278 אלף שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה הרלוונטית, ועוד 16 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
מה שעולה בבירור מפסק הדין הזה הוא שגם כשלמעסיק יש תחושת בטן שהעובד שלו לא ישר, ואולי אפילו ראיות לגניבה - זה עדיין לא פטור אותו מהחובות הבסיסיות של דיני העבודה. החובה לשלם שכר מינימום, לתת תלושים, לנהל דו"חות נוכחות אמיתיים ולהפריש לפנסיה. אלה לא "הטבות" שהמעסיק מעניק לפי שיקול דעתו. וכשמעסיק מחליט לנהל את העסק שלו במזומן, בלי תלושים ובלי תיעוד ("לבקשת העובדת", כפי שנטען), הוא לוקח על עצמו סיכון ענק. משום שברגע שמגיעים לבית הדין, נטל ההוכחה יפול עליו - והוא יצטרך להוכיח כל שעה, כל שקל וכל יום חופש.
במקרה הזה, אפילו הודאתה של העובדת בגניבת 500 שקל לא הצילה את המעסיקים. כפי שציין בית הדין: "עצם הודאתה של התובעת בנטילת 500 שקל אינה נעדרת נפקות", אבל היא לא מבטלת את החובה לשלם לה על 38 חודשים של עבודה 12 שעות ביום.
