הטיסה בוטלה, האתר התנער - והזוג נשאר בידיים ריקות

אליעד ודלית שרגא חלמו על חופשה באיביזה. הם רכשו חבילת טיסות הלוך ושוב דרך אתר lastminute.com - יציאה ב-20 באוקטובר 2024 וחזרה ב-27 באוקטובר. אלא שטיסת החזור בוטלה, ומה שהתחיל כתקלה לוגיסטית נהפך להרפתקה משפטית שהסתיימה באכזבה.

לאחר הביטול, פנה הזוג לקבלת החזר מלא עבור החבילה, אבל קיבל בחזרה רק מחצית מהסכום. בתגובה, הגישו השניים תביעה קטנה על סכום של 10,000 שקל נגד סטארנקסט, החברה הישראלית שמפעילה את אתר lastminute.co.il, בדרישה להשבת מלוא הכסף ולפיצוי בגין עגמת נפש.

אלא שכאן התחיל הסיבוך המשפטי. סטארנקסט הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה פשוטה: אנחנו לא הצד הנכון. החברה טענה שהיא סוכנות נסיעות ישראלית בעלת ח.פ. ישראלי, שמפעילה אתר עם סיומת co.il, ושום דבר מעבר לכך. ההזמנה של בני הזוג, כך לטענתה, בוצעה באתר הזר lastminute.com, שהוא ישות משפטית נפרדת לחלוטין שבסיס פעילותה בחו"ל. החברה הדגישה שהיא מעולם לא שלחה לתובעים אימייל או מסמך כלשהו בקשר להזמנה.

התובעים לא ויתרו. הם הציגו כתבות עיתונאיות מ-2021 שסיקרו את השקת lastminute.co.il, ולפיהן האתר הישראלי הוקם בשיתוף פעולה בין lastminute.com לאיסתא. בכתבות תואר האתר הישראלי כ"סניף ישראלי של ענקית התיירות משווייץ", ואף צוטט מנכ"ל החברה הזרה שאמר כי החברה פתחה משרד נציגות בישראל. התובעים הצביעו גם על כך שלשתי החברות יש שם מסחרי כמעט זהה, לוגו זהה, עיצוב אתר דומה, ושהכתובת של הנתבעת היא באותה כתובת של איסתא. הם אף הפנו לסרטון תדמית של האתר הישראלי שפורסם בערוץ היוטיוב של lastminute.com.

• ישראייר ביטלה טיסה לבודפשט יום לפני, ותשלם ביוקר
• הגיע לשדה התעופה וגילה שאינו רשום לטיסה - מי ישלם?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מה השאלה המרכזית?

השאלה המשפטית המרכזית שעמדה בפני השופטת נורית טביב מזרחי היתה האם ניתן לראות באתר הישראלי נציגה מורשית של האתר הזר לצורך המצאת כתבי טענות. בהתאם לתקנה 163(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, כשנתבע זר גר מחוץ לישראל אך יש לו בארץ נציג שמייצג אותו באופן קבוע, אפשר להעביר את כתבי הטענות לנציג הזה.

השופטת בחנה שלושה תנאים מצטברים שנקבעו בפסיקה: טיב הקשר בין החברות, תחום הקשר והאם הנציג פועל בעניינים שנוגעים לתביעה, ומשך הקשר - האם מדובר בנציגות קבועה ומתמשכת. היא הבהירה שבהלכת בוקינג, שהתובעים הסתמכו עליה, בית המשפט נשען על כך שבוקינג ישראל היתה בבעלות מלאה של בוקינג העולמית - מה שלא הוכח כאן.

בסופו של דבר, למרות הסימנים החיצוניים שמצביעים על קשר כלשהו בין החברות, השופטת קבעה שהתובעים לא הצליחו לבסס תשתית עובדתית מספקת. "אין די בזהות הלוגו, השם המסחרי וכתובת אתר האינטרנט, למעט הסיומת, ובהצגת כתבות עיתונות או ציטוטים שנאמרו, על מנת לבסס את הקשר הנדרש", היא כתבה בהחלטתה. היא ציינה שלא הוכחו קשרי בעלות ושליטה בין החברות, ולא הוצגו ראיות לחפיפה בין נושאי המשרה בשתיהן.

• קיבלה 2,000 ש' בחודש, עבדה 12 שעות ביום - וזה הפיצוי
• הגלידרייה נסגרה, החוב נשאר: מי ישלם על שכירות כושלת?
• תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
• עובד עירייה התנדב לעזור לקשיש, ויירש את כל רכושו

חוסר נוחות מהתוצאה

עם זאת, השופטת לא הסתירה את חוסר הנוחות שלה מהתוצאה. "האמור נקבע שלא בלב קל, בוודאי בעידן הכפר הגלובלי, באשר התוצאה מייצרת 'תחושת החמצה' בהינתן כי נחזה שיש לכאורה קשר בין החברות", היא כתבה בפסק הדין שפורסם, אך הוסיפה שטענות המבוססות על כתבות עיתונות בלבד, ללא עוגן עובדתי מוצק, אינן מספיקות.

התביעה נמחקה, ובעקבות המורכבות של הסוגיה, לא נפסקו הוצאות משפט לטובת אף צד. השופטת רמזה שהשאלה המשפטית הזו, של המצאה לנציגים מקומיים של חברות זרות, "וודאי עוד תובא לפתחו של בית המשפט באכסניה המתאימה ובאופן המתאים".

פסק הדין מדגיש את הפער שעלול להיווצר בין התדמית השיווקית של חברה זרה בישראל לבין המציאות המשפטית: גם כשהלוגו זהה, השם דומה והכתבות מדברות על סניף ישראלי, בלי ראיות מוצקות לבעלות ושליטה, הצרכן עלול למצוא עצמו ללא כתובת לתביעה.