נשק גרעיני - למי יש ועד כמה זה מסוכן

אחת המטרות החשובות של ישראל במבצע שאגת הארי (Epic Fury) הייתה ועודנה למנוע מאיראן להפוך למדינה גרעינית. למרות שמדובר באיום קיומי על ישראל, יש הטוענים שאפשר לחיות עם איראן גרעינית, תווך יצירת מאזן אימה בין המדינות. הגדיל לעשות אהוד ברק, רמטכ"ל וראש ממשלה לשעבר, כשטען בשנת 2015 כי "ישראל תוכל לחיות עם איראן גרעינית". האומנם? 

מהי בעצם פצצה גרעינית ואיך היא עובדת? מהם הנזקים שפצצה גרעינית עלולה לגרום בטווח הקצר, הבינוני והארוך? האם מדינת ישראל תמשיך להתקיים אחרי פיצוץ גרעיני? איך התמודד העולם עם הסכנה הגרעינית בעבר? לאילו מדינות יש כיום פצצה גרעינית? למה מדינת ישראל נחושה למנוע קיומו של נשק גרעיני במזרח התיכון?

קריאה חשובה: כורים גרעיניים בשירות מהפכת ה-AI; מה זה כור אזרחי, איפה יש ומה הסכנות?

פצצה גרעינית ואיך היא עובדת

 פצצה גרעינית היא נשק המפיק אנרגיה עצומה מתהליכים המתרחשים בתוך גרעין האטום. האנרגיה המופקת מפיצוץ גרעיני היא כל כך עוצמתית, שהיא משמידה כל מה שנמצא על פני האדמה בשטח שהיא מצליחה להגיע אליו. ככל שהפצצה עוצמתית יותר, כך הנזק ההיקפי שלה משמעותי יותר. עם זאת, ההנחה שפיצוץ גרעיני הופך את האזור שנפגע לבלתי ראוי למגורים איננה מדויקת. לרוב אפשר לחזור לבנות ולגור באזור שנפגע כבר אחרי מספר שבועות. כיום ישנם שני סוגים עיקריים של פגיעה גרעינית. הראשון הוא ביקוע גרעיני באמצעות פצצת אטום והשני הוא היתוך גרעיני המושג באמצעות פצצת מימן.

• קצין סיני בכיר חשוד בהדלפת מידע גרעיני לארה״ב
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

* ביקוע גרעיני (פצצת אטום): הביקוע הגרעיני מבוסס על פיצול גרעין של יסוד כבד (אורניום 235 או פלוטוניום). כאשר נייטרון פוגע בגרעין הוא מתפצל ומשחרר אנרגיה ונייטרונים נוספים. אלה יוצרים תגובת שרשרת מהירה בשבריר שנייה, שהיאבעצם הפיצוץ הגרעיני.

* היתוך גרעיני (פצצת מימן): פצצת המימון היא נשק עוצמתי פי אלף ואף יותר מפצצת ביקוע גרעיני. ההיתוך הגרעיני מבוסס על מיזוג גרעינים של יסודות קלים (מימן) ליצירת יסוד כבד יותר. תהליך זה דורש טמפרטורה אדירה. כשמדובר בפצצת מימן, פצצת אטום רגילה כפי שתואר לעיל, משמשת רק כנפץ עבור פצצת המימן. פצצה המבוססת על חומר נפץ רגיל, עוצמתי ככל שיהיה, לא תפעיל את פצצת המימן. מבין שתי הפצצות המתוארות לעיל, פצצת המימן היא המסוכנת והקטלנית ביותר. פצצת אטום מייצרת נזקים קשים בכל רחבי האזור שהושפע ממנה ישירות. עם זאת, האזור שנפגע עשוי לחזור לחיים אחרי תקופה של כמה שבועות. פצצת מימן, לעומת זאת, גורמת לנזקים מיידיים עצומים, והופכת את השטח שנפגע לבלתי ראוי למגורים למשך מאות שנים לכל הפחות. בשורות להלן נתאר את הנזק האפשרי מפצצת מימן.

נזקי פצצת האטום והמימן בטווח הקצר, הבינוני והארוך פיצוץ של פצצת מימן גורם לנזקים מיידיים משמעותיים שניות או דקות אחרי שהתרחש. מדובר בהבזק אור וחום שמייצר טמפרטורה של מיליוני מעלות במרכז הפיצוץ. הטמפרטורה מאיידת כל דבר באזור הנפילה. הטמפרטורה שמייצר פיצוץ כזה גבוהה פי מיליון ויותר מהטמפרטורה בליבת כדור הארץ עצמו. 

• חוק עידוד העלייה: פתרון חלקי לבעיה עמוקה
• המטוס הסיני החדיש שמבהיר: השמיים באסיה כבר לא שייכים רק לצד אחד
• תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
• פרישה בלי לעזוב את המשרד: איך אפשר לעבוד פחות בגיל השלישי...

רק לשם השוואה, בליבת כדור הארץ הטמפרטורה נעה בטווח שבין 5,000 מעלות ועד 6,000 מעלות. פצצת מימן מגיעה לכדי 50 מיליון מעלות לכל הפחות, ועד מאה מיליון מעלות ויותר. אחרי גל החום מגיע גל הדף. מדובר בלחץ אוויר עצום שמשטח בניינים ברדיוס של קילומטרים ממרכז הפיצוץ. עוד תוצר לוואי קטלני של פצצת המימן הוא קרינת גמא ונייטרונים קטלנית המשפיעה באופן מיידי באזור הפגיעה ובכל אזור שהקרינה מגיעה אליו. מטבע הדברים, התפשטות הקרינה תהיה גבוהה יותר מהטווח שהושפע על ידי הפיצוץ או ההדף. עם זאת, אין מדובר בקרינה שנשארת לאורך זמן וההשפעה שלה מסתיימת עם או בסמוך לפיצוץ בלבד. 

בטווח הבינוני, שזה אומר בטווח הזמן של שעות עד שבועות ממועד הפיצוץ, גורם הפיצוץ להתפזרות של נשורת רדיואקטיבית. מדובר בחלקיקי אבק רעילים הנישאים ברוח ומרעילים שטחים נרחבים הרבה יותר מאלה שהושפעו ישירות מהפיצוץ, ההדף או הקרינה. הן הקרינה והן חלקיקי האבק הרעילים גורמים בטווח הזמן הבינוני והארוך למחלות קרינה. מדובר בפגיעה במערכות הדם והחיסון של השורדים המחלישה אותם באופן משמעותי והופכת את כל מי שנפגע מהנשורת ונחשף אליה לבלתי חסין אפילו למחלות פשוטות וטריוויאליות כמו הצטננות. עם זאת, נשורת רדיואקטיבית נוצרת אך ורק אם הפיצוץ התרחש על הקרקע.

אם הפיצוץ האטומי התרחש באוויר, לא תהיה נשורת גרעינית או שהכמות שלה תהיה מזערית. בשני המקומות שבהם התרחש פיצוץ אטומי באזור מיושב, הערים הירושימה ונגסאקי, לא הייתה נשורת גרעינית. ואולם הנזק המשמעותי ביותר של פצצה אטומית, בדגש על פצצת מימן, הוא הנזק לטווח הארוך החל מחודשים אחרי הפיצוץ ועד לעשרות שנים אחריו. 

מבחינת החיים באזור הפגוע, הן של בני אדם והן של בעלי חיים אחרים או צמחים, הנזק המשמעותי ביותר הוא נזק גנטי. מדובר בתפוצה רחבה של סוגים רבים של סרטן וכן עלייה תלולה במומים מולדים ומחלות ממאירות. בגלל העוצמה שלה, פצצת מימן עלולה לייצר נשורת גרעינית, גם אם הפיצוץ לא התרחש ממש בסמוך לפני השטח. הנשורת, שהיא בעצם אבק מזוהם בחומרים רדיואקטיביים, חודרת למקורות מים ולמקורות מזון ועלולה לגרום לנזקים שספק אם ניתן יהיה לתקן אותם גם אחרי עשרות שנים.

נזק אפשרי נוסף בטווח הרחוק הוא היווצרות של תופעה המכונה "חורף גרעיני". מדובר בענן אפר שיתפשט אחרי הפיצוצים, יחסום את אור השמש ויוביל לצניחת טמפרטורות עולמית, השמדת יבולים ומקורות מזון וזיהום מקורות מים, מה שיגרום לרעב המוני. עם זאת, תופעה כזאת עלולה להתרחש בממדים קטסטרופליים רק אם וכאשר יתרחש מספר גדול של פיצוצים אטומיים, בדגש על פצצות מימן. 

חשוב לציין שמעולם לא התרחש על פני כדור הארץ חורף גרעיני כתוצאה מסדרת פיצוצים אטומיים. עם זאת, הכחדת הדינוזאורים מיוחסת לחורף גרעיני, שהתרחש כתוצאה מפגיעת אסטרואיד ענק בכדור הארץ לפני 66 מיליון שנה. "חורף גרעיני" בזעיר אנפין התרחש בשנת 1815. באותה השנה התרחשה התפרצות בהר הגעש טמבורה, שיצרה את האפקט הקרוב ביותר שנצפה ותועד לחורף גרעיני. 

באותה השנה ובשנה שאחריה ירדו הטמפרטורות בצפון אמריקה ובאירופה, עד כדי כך ששלג ירד גם בחודשי הקיץ. יבולים הושחתו, מקורות מזון נפגעו ובעלי חיים רבים, כולל במשקי הבית, פשוט מתו מקור ורעב ואיתם בני אדם רבים שהיו תלויים בבעלי החיים הללו וביבול שלא צמח בשדות ובכרמים. בשנים הללו שרר רעב עולמי. (להרחבה: טראמפ: "השימוש בנשק גרעיני - סוף העולם; הממשל הקודם התעסק בשטויות במקום לטפל בנשק הגרעיני").

האם מדינת ישראל תמשיך להתקיים אחרי פיצוץ גרעיני

 ישראל היא מדינה קטנה עם ריכוז אוכלוסייה גבוה, בעיקר באזור שבין חדרה בצפון וגדרה בדרום. כיוון שכך פיצוץ גרעיני (ועל אחת כמה וכמה אם הפצצה תהיה פצצת מימן) במרכז הארץ, עלול להיות אירוע קטסטרופלי. מבחינה פיזית, פגיעה ישירה בלב גוש דן עלולה לשתק את המערכות הלאומיות ולפגוע ביכולת של מדינת ישראל לתפקד כגוף שלטוני אינטגרלי בטווח הזמן המיידי. 

עשרות אלפי הרוגים ופצועים, מאות ואולי אלפי מבנים שיקרסו ופגיעה במערכות חיוניות יקשו, לפחות בשלבים הראשונים שאחרי הפיצוץ, על פעולות החילוץ וההצלה. ואולם בשום תרחיש, למעט תרחיש קיצון של נפילת מספר פצצות שתתפוצצנה בו זמנית, הפיצוץ לא יגרום להתמוטטות כללית של מערכות השליטה, הבקרה, ההגנה וההצלה של מדינת ישראל. 

נוסף על האמור לעיל, חשוב להזכיר שלישראל מערכות הגנה רב-שכבתיות (חץ 2, חץ 3) שנועדו ליירט טילים הנושאים ראשי נפץ אטומים עוד בחלל. ככל שמערכות ההגנה אכן יפעלו, הסיכויים לפגיעה בליבת המדינה קלושים. זאת, כמובן, בהנחה שהאויב לא יוכל לשגר בו זמנית מספר רב של טילים נושאי ראש נפץ גרעיני, שירוו את מערכות ההגנה ויקטינו את היכולת של ישראל ליירט בהצלחה את האיום הגרעיני. 

תרחיש נוסף הוא הטלת פצצת אטום מכלי טיס, תרחיש שנכון להיום הסבירות שלו נמוכה. שום כלי טיס, ובטח לא כזה שיכול לשאת פצצת מימן, לא יזכה להגיע לגבולות המדינה לפני שיופל.

מעבר לממד הפיזי קיים הממד האסטרטגי. על פי פרסומים זרים, ישראל מחזיקה ביכולת "מכה שנייה". מדובר בצוללות ואמצעים אחרים המסוגלים להגיב בעוצמה גם אם המרכז נפגע, מה שיוצר הרתעה שאמורה למנוע את המתקפה מלכתחילה. ייתכן שלגורם שהתקיף תהיה הצלחה ראשונית, אבל הוא יגלה עד מהרה שהתוצאה הסופית איננה לטובתו. 

פיצוץ גרעיני, בהנחה שהפצצה בכלל הצליחה להגיע לשטח ישראל, אכן עלול לגרום נזקים חמורים כולל פגיעות בנפש, פציעות ופגיעה בתשתיות ובמבנים. עם זאת, מדינת ישראל תשרוד גם אחרי פיצוץ כזה ואפילו אם יתרחש חלילה יותר מפיצוץ אחד.

לפני מספר חודשים כתב ד"ר יהושוע סוקול, פיזיקאי רב תחומי ומומחה לנשק גרעיני, מסמך שנקרא "איום גרעיני בהיבט מעשי". (כאן) במסמך מפורטים נזקים אפשריים ודרכי התגוננות יעילות. ד"ר סוקול קובע כי התגוננות והתמגנות נכונות עשויות למנוע או להפחית באופן משמעותי את הסכנות, גם אם אכן תתרחש פגיעה של פצצת אטום או פצצת מימן בישראל. שהייה במרחבים מוגנים או אפילו במקלטים, תפחית משמעותית את הפגיעה. 

התנהלות נכונה בתקופה שאחרי הפיצוץ תסייע במניעת פגיעות מצטברות. המסקנה מהמסמך הוא שפיצוץ אטומי איננו סופה של מדינת ישראל, אף שהוא עלול בהחלט לגרום לנזק משמעותי.

איך התמודד העולם עם הסכנה הגרעינית 

בעבר לאורך כל המחצית השנייה של המאה העשרים היה העולם עסוק בהתמודדות עם ההשלכות ההרסניות של הנשק הגרעיני (המלחמה הקרה). השאיפה הכללית, כך נדמה, הייתה להפחית או לפרק כליל את האיום הגרעיני. שתי המעצמות הגדולות באותה העת, ארצות הברית וברית המועצות, לא ממש נתנו אמון האחת ברעותה. גם כוחות אחרים שהחזיקו בנשק גרעיני או רכשו אותו לא הראו בעבר ולא מראים גם היום כל כוונה להתפרק ממנו. במהלך המלחמה הקרה נוצר "מאזן האימה", אחרי שארה"ב וברה"מ הבינו ששימוש בנשק יוביל להשמדה הדדית מובטחת.

בתקופה מסוימת אכן פחת מספר ראשי הנפץ הגרעיניים. נכון לימינו אלה, מספר ראשי הנפץ הגרעיניים בארסנל העולמי הוא כזה שיכול להשמיד את כדור הארץ כמה פעמים. אמצעי נוסף לבקרה על הגרעין הוא האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. מדובר בהסכם בינלאומי המנסה להגביל את הנשק למדינות שכבר מחזיקות בו. האמנה נחתמה בשנת 1970 ומאז נעשו אין ספור ניסיונות להשתלט על תפוצת הנשק הגרעיני. למרבה הצער הניסיונות הללו לא ממש הצליחו, מה שגרם לכך שצפון

קוריאה ופקיסטן, שתי מדינות לא ממש חביבות, אוחזות בנשק כזה. זה המקום לציין שמדינת ישראל מעולם לא חתמה על האמנה. ראשית, משום שלכאורה אין בידה נשק גרעיני. שנית, חתימה על האמנה מאפשרת למעשה ביקורת בין לאומית על המתקנים הגרעיניים, דבר שלא עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, העמדה הרשמית של מדינת ישראל היא שאין בידה נשק גרעיני, אף שמקורות זרים טוענים אחרת. נוסף על ההסכמים והאמנות, שכבודם במקומו מונח, הקפידו מדינות רבות גם לפתח אמצעי הגנה נגד טילים. נקודת המוצא, לפחות משנות השבעים של המאה הקודמת, היא שקשה עד בלתי אפשרי להטיל פצצה גרעינית ממטוס, באופן שבו הוטלו פצצות אטום בהירושימה ונגסאקי. האופציה היחידה היא, לפיכך, שיגור טילים עם ראש נפץ גרעיני. פיתוח טילים כאלה דרש זמן, אבל בסיכומו של עניין פיתחו הן ארה"ב והן ברה"מ טילים היכולים לנוע למרחקים גדולים ולהגיע ממדינה אחת לרעותה. 

במקביל, התפתחו גם אמצעי ההתרעה נגד טילים כאלה. מצד אחד, טילים בליסטיים המשוגרים אל מחוץ לאטמוספרה וחוזרים אליה לקראת הגעתם למטרה, מאפשרים למדינה אחת לאיים על מדינה אחרת, גם אם המרחק ביניהן הוא אלפי קילומטרים. אם המרחק בין מוסקבה בירת רוסיה לבין וושינגטון בירת ארה"ב הוא 7,822 ק"מ, הרי שטיל בליסטי יכול לעבור את המרחק הזה בתוך 30 דקות. טיל המשוגר מצוללת גרעינית יכול להגיע לוושינגטון בתוך 15 – 30 דקות, תלוי במיקומה של הצוללת בעת השיגור.

בשורות לעיל, בחלק העוסק בפגיעה גרעינית בישראל, כבר הסברתי שפצצה גרעינית אחת, או אפילו יותר, לא תשמיד את בירת ארה"ב או את בירת רוסיה. עם זאת, אם הפצצה הגרעינית אכן תגיע ליעדה ותתפוצץ, צפויים מאות אלפי הרוגים ופצועים, תלוי בעוצמת הפצצה ובכמות ראשי הנפץ שיפגעו בקרקע. 

למרות האמור לעיל, חשוב לציין שאם טיל בליסטי מיורט עוד בטרם הגיע למטרה, הסיכויים להתרחשות פיצוץ גרעיני הם נמוכים. יצירת פיצוץ גרעיני, בין כשלעצמו ובין אם באמצעי לפוצץ פצצת מימן שהיא בעלת עוצמת הרס אדירה, דורשת דיוק של ננו שניות בפיצוץ חומרי הנפץ המקיפים את ליבת האורניום בפצצה. לכן מראש מכוונים חומרי הנפץ להתפוצץ במועד מסוים או בגובה מסוים. 

יירוט הטיל לא יגרום, לפיכך, לפיצוץ גרעיני גם אם שרידי הטיל וראש הנפץ יפלו בשלמותם לקרקע. עם זאת החומר הרדיואקטיבי עלול להתפזר על פני אזורים נרחבים, מה שמייצר סכנה ממשית למי שנמצאים באזורים הללו. נכון להיום נמנים המיירטים הישראלים מדגם "חץ" עם המתקדמים בתחום ומרבית הסיכויים שכל טיל בליסטי שישוגר ייורט עוד בטרם יגיע לשמי ישראל. הנזקים הסביבתיים יתרחשו במקרה כזה במקום אחר, אם בכלל.

לאילו מדינות יש פצצה גרעינית ולמה

 ישראל נחושה למנוע גרעין במזרח התיכון כאמור, האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני לא מנעה את ההצטרפות של מדינות שלא חתמו עליה לקבוצת המדינות האוחזות בנשק גרעיני. נכון למועד כתיבת שורות אלה, ישנן 8 מדינות שידוע שהן מחזיקות בנשק גרעיני: ארה"ב, רוסיה, סין, צרפת, בריטניה, הודו, פקיסטן וצפון קוריאה. עם המדינות לעיל אפשר למנות,

על פי מקורות זרים, גם את ישראל. עם זאת, כפי שכבר נאמר לעיל, שומרת ישראל על מדיניות עמימות ומעולם לא פרסמה הן את עצם היותה מעצמה גרעינית והן את מספר ראשי הנפץ הגרעיניים המצויים ברשותה. איראן, כאמור, חותרת להצטרף לרשימה הזאת. (להרחבה:  כך מפתחים פצצה גרעינית; תוך כמה שנים איראן יכולה להגיע לגרעין ומה באמת יכול לעצור אותה?)

מזה כמעט חמישה עשורים, מאז ממשלת בגין הראשונה, מתנהלת מדינת ישראל על פי מה שמכונה "דוקטרינת בגין". ישראל מאמינה שבמזרח התיכון הבלתי יציב, נשק גרעיני בידי משטרים קיצוניים (כמו איראן) מהווה איום קיומי מיידי. בניגוד למעצמות קרות רוח, קיימת סכנה שמשטר אידיאולוגי דתי (או אחר) יפעל בצורה אמוציונלית ולא רציונלית. 

לפיכך ישראל פועלת לסכל יכולת כזו באמצעים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים. פיצוץ הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981 וכן פיצוץ הכור הגרעיני בסוריה בשנת 2007, היו חלק מיישום הדוקטרינה הקובעת שישראל לא תאפשר לאף מדינה באזור לאחוז בנשק גרעיני. לאורך שנים, ישראל גם פעלה באיראן על מנת למנוע הקמת כור גרעיני ויצירת יכולות גרעיניות בידי משטר שמלכתחילה שם לו למטרה להשמיד את מדינת ישראל. 

על רקע האמור לעיל, אפשר להבין גם את הרגשת הדחיפות שנוצרה בישראל, משהתבררה האפשרות שאיראן תעביר מתקני העשרה ללב האדמה ותמנע את היכולת לפגוע בהם. במצב הזה איראן תוכל להעשיר אורניום לרמה צבאית, מה שיאפשר לה להרכיב בהמשך פצצה גרעינית. פרויקט הטילים הבליסטיים הוא נדבך נוסף בתוכנית האיראנית, שגם בו ישראל שמה לה למטרה לפגוע.

ואכן, בתחילת מבצע "שאגת הארי", כמו גם במבצע "עם כלביא" ביוני אשתקד, חתרה ישראל לפגוע הן בתשתיות גרעין והן באנשי מפתח לרבות מדעני גרעין ומדעני טילים, שהיו עלולים לאפשר למשטר באיראן את פריצת הדרך לפצצה הגרעינית. במבצע שאגת הארי, ישראל שמה לה למטרה למנוע שלושה מרכיבים קריטיים הקשורים לנשק הגרעיני והיו עלולים להוות איום על עצם קיומה של ישראל.

המרכיב הראשון הוא ההנשקה (Weaponization), שהוא למעשה המאמץ החשאי להפוך את האורניום המועשר לראש קרב מתפקד, כולל מערכות הצתה ועדכון המנגנון הטכני של הפצצה. חשוב לציין שמדובר במבצע מורכב, אבל אם הוא יסתיים בהצלחה, שום דבר לא יוכל למנוע ממי שאוחז בראשי קרב גרעיניים באיראן מלשגר אותם לישראל. 

מרכיב השני שבו פגעה ישראל הוא מערכות הובלה, שזה אומר השמדת יכולות ייצור הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני עד לישראל ואפילו עד אירופה. המרכיב השלישי ואולי החשוב ביותר הוא פגיעה במתקנים התת קרקעיים העמוקים (כמו המתקן החדש שהלך ונבנה בפורדו), שנועדו להעניק לאיראן חסינות או לכל הפחות הגנה מיטבית מפני תקיפות אוויריות רגילות.

אילו היו האיראנים מצליחים להשלים את העברת מתקני ההעשרה ומרכיבים אחרים של תוכנית הגרעין אל מתחת לפני הקרקע, הדבר היה מקשה על ישראל לפגוע במתקנים הללו באמצעים הקיימים כיום. גם הפצצות הכבדות ביותר והעוצמתיות ביותר של ארצות הברית, ספק אם היו מצליחות לשתק את תוכנית הגרעין האיראנית, אילו הייתה מועברת אל מעבה האדמה.

על פי מקורות זרים וצילומי לווין עדכניים, נראה שאכן יש פגיעה משמעותית אך לא חיסול מוחלט של מתקנים גרעיניים באיראן. מתקן נתנז, שהיה הלב הפועם של העשרת האורניום, ספג פגיעות קשות במבנים העיליים ובמתחם התת-קרקעי במהלך יוני 2025. תקיפות חוזרות במרץ 2026 שיבשו לחלוטין את פעילות ההעשרה במקום. 

עם זאת יש חילוקי דעות בקרב מומחים באשר לזמן שייקח לשקם את המתקן, אם וכאשר תתקבל החלטה ע"י איראן. כמו כן, ספק אם ארה"ב או ישראל תאפשרנה מצב כזה. מתקן נוסף שנפגע הוא מתקן פורדו. מדובר במתקן תת-קרקעי משוריין, שנפגע משמעותית במהלך המבצע בנוכחי. דו"חות מודיעין מצביעים על כך שפעילות ההעשרה בו הופסקה ברובה, אם כי המבנה העמוק עדיין מהווה אתגר ועשוי לחזור ולפעול אחרי תהליך שיקום.

נוסף על המתקנים לעיל, חשוב להזכיר את מפעל המים הכבדים בח'ונדאב. המתקן הזה ספג נזק כבד ואינו מבצעי יותר, מה שבולם את מסלול הפלוטוניום של איראן. מדובר בניסיון איראני לייצר "נתיב מהיר" לייצור נשק גרעיני, ללא צורך באורניום אלא תוך שימוש בפלוטוניום, שהוא תוצר לוואי של ייצור מים כבדים. המסלול הזה, כאמור, חוסל לחלוטין. 

מתקן חשוב נוסף שהותקף הוא אתר ארדכאן (המיועד לייצור "עוגה צהובה"). האתר הזה הותקף וניזוק משמעותית. סבא"א (הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית) בוחנת את השלכות התקיפה, אך לא דווח על עלייה ברמות הקרינה באזור. החומר המכונה "עוגה צהובה" הוא אבקה מרוכזת של תחמוצת אורניום, המופקת בתהליך של סינון ועיבוד כימי מעפרות אורניום. האבקה מהווה את שלב הביניים הקריטי והבסיסי ביותר בדרך לייצור דלק גרעיני עבור כורים, או חומר בקיע עבור פצצה גרעינית. על פי כל האינדיקציות, יש פגיעה משמעותית באתר הזה. 

עם זאת, למרות ההרס הנרחב שאת חלקו אפשר לראות אפילו מהחלל, לא ניתן לדעת ברמה גבוהה של דיוק את מידת הנזק שנגרמה לכל אחד מהאתרים ואפשר רק להעריך אותו. זאת בדיוק הסיבה לכך שארה"ב לא מוכנה להתפשר ומעוניינת לשלול מאיראן את כל האוראניום המועשר הנמצא ברשותה. 

מלבד גרימת נזק או הרס מוחלט של אתרי גרעין כאלה ואחרים, זוהי ליבת העניין ולא נראה שארצות הברית (וכמובן לא ישראל) תוותר בעניין הזה. האיום הגרעיני שמשטר האייתולות באיראן חתר ועדיין חותר ליישם הוא, לפיכך, איום משמעותי, ובמידה רבה אפילו קיומי לישראל. ואולם הבעיה החמורה יותר הייתה נוצרת אילו הגיעו האיראנים למטרה ואפילו אם איראן הייתה הופכת למדינת סף גרעינית. 

החל מאותו הרגע היה המזרח התיכון הופך לזירת החמשות חדשה, כאשר כל מדינה דואגת לחמש את עצמה בנשק גרעיני, בין אם בייצור עצמי ובין אם פצצה גרעינית שנרכשה בכסף מלא. (להרחבה: שר החוץ של טורקיה: ״אם איראן תשיג נשק גרעיני, טורקיה תצטרף למרוץ הגרעין במזרח התיכון״) התחמשות כזאת איננה מהווה כשלעצמה בעיה לישראל. 

הבעיה עלולה להיווצר אם וכאשר כמה מדינות שכבר תהיה ברשותן פצצה גרעינית, יחליטו במשותף לתקוף את ישראל. במצב הקיים היום, תרחיש כזה הוא אולי פחות אפשרי. אבל המזרח התיכון מעולם לא קבל את ישראל בסבר פנים יפות. בישראל קיים, ובצדק, חשש מתמיד מפני התאגדות של כמה מדינות נגד ישראל, כפי שקרה בשנים 1948 ו 1967. מדינת ישראל נחושה, לפיכך, למנוע בכל מחיר כניסה של נשק גרעיני לאזור. וכבר אמרו על כך חכמים כי "מי שנכווה ברותחים, נזהר בצוננים".

משה כסיף הוא מזרחן ואיש מודיעין לשעבר.