"כל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה – הוא נתפס בעוון כולם"

מצוות התוכחה חריגה בנוף תרי"ג מצוות. מטרתה של התורה היא לשפר את רמתו המוסרית של האדם עצמו; מדוע הוא צריך להתערב במעשיו של האחר? דומה שלאחר המאה ה-20, בה רבים-רבים עמדו מן הצד אל מול הפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה, ניתן להבין מצווה זו לאור סוף הפסוק: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". אם אני רואה אדם חוטא ושותק – יש לי חלק בחטאו.

הרמב"ם אומר: "הרואה חברו שחטא או שהוא הולך בדרך לא טובה – מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'.

"המוכיח את חברו, בין דברים שבינו לבינו [ביניהם], בין בדברים שבינו לבין המקום [הקב"ה] – צריך להוכיחו בינו לבין עצמו [בארבע עיניים], וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו ולהביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו – מוטב; ואם לאו – יוכיח פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד [שוב ושוב] חייב להוכיח, עד שיכהו החוטא ויאמר לו 'איני שומע'. וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה – הוא נתפס בעוון כולם שאפשר לו למחות בהן".

הרמב"ם שב ומבהיר שהתוכחה צריכה להיות בפרטיות ובלשון רכה, ומזכיר את האיסור החמור של הלבנת פנים ברבים: "לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא יבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דברים שהוא בוש ממנו".

אבל יש הסתייגות מהותית: "במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימים אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזים ומקללים, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל" (הלכות דעות, פרק ו').