השינוי הדמוגרפי באירופה והמחיר הכלכלי לישראל: חרם, סחר ובריחת השקעות מיבשת עייפה ועוינת

בעשורים האחרונים עוברת יבשת אירופה, שבעבר הובילה את העולם המודרני להישגים מדעיים, טכנולוגיים וכלכליים חסרי תקדים, את אחד השינויים המבניים העמוקים בתולדותיה. מה שהחל כגלי הגירה נקודתיים וזמניים אי שם באמצע המאה הקודמת, הפך בשנים האחרונות לתהליך רחב היקף המשנה את הדמוגרפיה באירופה ואיתה את פניה של היבשת הישנה. 

מיליוני מהגרים ומבקשי מקלט, רובם המכריע ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה, נקלטו במדינות המפתח של האיחוד האירופי ובכלל זה גרמניה, צרפת, שוודיה ובריטניה ואחרות. סמואל הנטינגטון, בספרו "התנגשות הציוויליזציות" שיצא לאור בשנת 1996 ותורגם לעברית בשנת 2003, חזה כמעט במדויק את אופי השינוי. אבל אפילו הנטינגטון, שהיה אחד מהוגי הדעות הפוליטיים החשובים ביותר בארה"ב ובעולם בכלל, לא חזה את עוצמת השינויים והמהירות שבה הם מתרחשים. הוא גם לא צפה את חדלות האונים של האיחוד האירופי אל מול גלי ההגירה שאינם פוסקים, אף שהאמין שאירופה אכן תיאבק בשינויים הדמוגרפיים.

הדיון הציבורי סביב ההגירה המוסלמית לאירופה שרק הולכת ומתרחבת, מתמקד לרוב בשאלות של ביטחון פנים, תרבות וזהות לאומית. אלא שדווקא השלכותיה ארוכות הטווח של הפלישה המוסלמית לאירופה על הכלכלה ועל יחסי החוץ של כל מדינה בנפרד ושל האיחוד האירופי בכללותו אינן לוכדות את תשומת הלב או זהן זוכות להתעלמות מכוונת.

 אחת הזירות המושפעות ביותר מתהליך זה היא מערכת היחסים המורכבת בין האיחוד האירופי לבין מדינת ישראל. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה והחשובה ביותר של ישראל, ועבור המשק הישראלי יציבות הקשרים הכלכליים עם אירופה היא תנאי חשוב ואולי הכרחי להמשך הצמיחה. אלא שהדינמיקה משתנה והנתונים הדמוגרפיים משפיעים באופן ברור על אופי היחסים בין אירופה בכללותה לבין ישראל (למעט חריגים כמו הונגריה, צ'כיה או סלובניה).

ככל שהאוכלוסייה המוסלמית באירופה גדלה וככל שהיא הופכת לחלק אינטגרלי מהמערכת הפוליטית והצרכנית ביבשת, הלחץ על מקבלי ההחלטות ועל המגזר העסקי גובר. השינוי הזה אינו רטורי בלבד ולא מתבטא רק בהצהרות מדיניות באו"ם, אלא מתורגם ישירות ללחצים כלכליים שרק הולכים ומתגברים. 

בשורות להלן אבהיר כיצד השינוי הדמוגרפי באירופה הופך אותה למרחב עוין עבור הכלכלה הישראלית. הניתוח יתמקד בשלושה ערוצי השפעה מרכזיים שהם חרם צרכנים, פגיעה בהסכמי סחר רשמיים ובריחת השקעות זרות משוק ההייטק והתעשייה המקומי.

מכוח קנייה משמעותי לחרם צרכנים ממוסד

על מנת שניתן יהיה להבין את הפגיעה הכלכלית יש להתחיל בבסיס הפירמידה, קרי הצרכן הבודד והכוח הדמוגרפי בשטח. האוכלוסייה המוסלמית באירופה אינה חיה בוואקום אלא מהווה כוח קנייה עצום המרוכז ברובו במרכזים העירוניים הגדולים באירופה כמו פריז, לונדון, בריסל ופרנקפורט. ריכוז זה מעניק לקהילות אלו השפעה כלכלית משמעותית על רשתות השיווק הגדולות ועל חברות מוצרי הצריכה. הריכוז הגבוה של מהגרים מוסלמים בערים חשובות מגדיל את ההשפעה כאמור באופן לא פרופורציונלי לאחוז המהגרים המוסלמים ביבשת בכללותה. אחת התופעות המעניינות והראויות לציון בהגירה האסלאמית לאירופה הינה ריכוז גבוה של מהגרים בערים, בדגש על ערי הבירה וערים חשובות בכל מדינה אל מול ריכוז נמוך עד אפסי באזורים הכפריים ובפריפריה.

איך הפכו המדפים בסופרמרקט למוקד למאבק פוליטי

בעבר הלא רחוק הובלו יוזמות החרם נגד מוצרים ישראליים בעיקר על ידי ארגוני שמאל רדיקלי קטנים, שלא לומר קיקיוניים באוניברסיטאות. הגידול הדמוגרפי המוסלמי המשמעותי באירופה יצר מסה קריטית המאפשרת לארגונים כמו BDS ואחרים לחבור לקהילות המהגרים מהמזרח התיכון ולייצר לחץ כלכלי יעיל ומשמעותי על משווקים, בדגש על רשתות שיווק וסוחרים קמעונאיים.

רשתות סופרמרקט ענקיות באירופה הפועלות על מתחי רווח נמוכים, אינן יכולות להרשות לעצמן להרגיז נתח שוק מקומי הולך וגדל. מספיקה ירידה של אחוזים בודדים במכירות על מנת להעביר רשת קמעונאית שלמה מרווח להפסד. חנויות וסוחרים פרטיים חשופים לסיכון הזה אפילו יותר. ואם בכל אלה לא די, חוקי העסקה במדינות משמעותיות באירופה המיטיבים עם העובדים יחד עם ארגוני עובדים חזקים, אינם מאפשרים לאותן רשתות להפחית הוצאות באמצעות שכירת עובדים זולים יותר, צמצום מספר העובדים או כל פעולה אחרת שעשויה לאפשר להן לצמצם הוצאות תוך הגברת התפוקה של העובדים.

• המעסיקים יחויבו לחשוף טווחי שכר במודעות הדרושים
• האיחוד האירופי מנסה למנוע מרוסיה להרוויח מזינוק מחירי הנפט

כתוצאה, כאשר קהילת מהגרים מקומית מאיימת להחרים רשת שיווק מסוימת בגלל מכירת תמרים, פירות או קוסמטיקה מישראל, הנהלת הרשת מבצעת חישוב קר וניהול סיכונים. אובדן ההכנסות הצפוי כתוצאה מהחרמת החנות על ידי הקהילה המוסלמית המקומית עשוי להיות גבוה בהרבה מהרווח השולי שמכירת המוצרים הישראליים מניבה. התוצאה היא לרוב סוג של חרם שקט, קרי החלטות מסחריות של רשתות שיווק להסיר מוצרים ישראליים מהמדפים כדי להימנע מאבדן לקוחות. ללא הכרזה רשמית מפסיקים לרכוש מוצרים או שלא מחדשים חוזי רכישה שהגיעו לסיומם.

משמעות החרמות והחשש בישראל

מבחינת ישראל, חשיבות הקשרים הכלכליים עם אירופה חשובים הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח. זאת כיוון שלא מדובר באובדן הכנסה שולית אלא בפגיעה כלכלית שעלולה להיות משמעותית. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל, עם יצוא ישראלי של עד 14 מיליארד יורו במוצרים ועוד 25 עד 29 מיליארד יורו בשירותים. בסך הכל מדובר בסכום של בין ארבעים ושניים לחמישים מיליארד יורו, שהם 48 עד 53 מיליארד דולר לשנה. נכון, לא מדובר בחרם כלל אירופי ויש מדינות שבהן הלחץ להחרים את ישראל גבוה יותר מאשר באחרות. 

נכון גם לומר שהפגיעה ברכש שירותים מישראל עשויה להיות מתונה יותר, פשוט משום שזה פחות בולט לעין. בנוסף מדובר על חרמות מקומיות בעיקרן ולא מדינתיות או כלל אירופיות. הכרזה על חרם מאורגן של האיחוד האירופי אפשרית אך ורק בהצבעה פה אחד. מספיק שמדינה אחת תתנגד וההצעה לחרם מאורגן יורדת מסדר היום. עד לא מכבר הייתה הונגריה בהנהגת אורבן המשענת העיקרית של ישראל שמנעה חרם מאורגן עליה.

חילופי השלטון, הגם שהם אינם מסמנים בהכרח תפנית של 180 מעלות, עדיין עלולים להשפיע. ועולם נכון לעכשיו נכנסו צ'כיה וסלובניה לנעליים של הונגריה והן עשויות לחסום הצבעות כאמור. ואולם מספיקה הצבעה אחת מוצלחת על מנת לייצר פגיעה משמעותית בייצוא הישראלי. 

אנשי ציבור רבים ומדינות ביבשת נתלים באילן גבוה כשהם רומזים על הלחצים מצד המהגרים המוסלמים כגורמים עיקריים ללחצים להחרמת ישראל. אבל האמת היא שגם בקרב נוצרים באירופה האנטישמיות הישנה לא נעלמה. היא רק שינתה פניה ומחכה להזדמנות להכות בישראל בבטן הרכה שלה, שזה הכלכלה.

• בין מטח למט"ח: 56 מיליארד דולר עשו רילוקיישן, לאן הולך הכסף הישראלי ב-2026?
• "כל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה – הוא נתפס בעוון כולם"

כוח אלקטורלי עולה וההשפעה שלו על פוליטיקאים מקומיים באירופה

מעבר לכוח הקנייה העולה של המוסלמים באירופה, הגידול הדמוגרפי שלהם מתורגם גם לכוח הצבעה בקלפי, קרי השפעה פוליטית. בערים רבות באירופה קולות המהגרים המוסלמים מכריעים בחירות מקומיות וארציות מלכתחילה, מהגרים מוסלמים אינם מצביעים לימין אלא נוטים למרכז ובעיקר לשמאל המתון והרדיקלי. 

התוצאה הבלתי נמנעת של דפוסי הצבעה אלה היא שפוליטיקאים מהשמאל ומהמרכז באירופה הפכו תלויים לחלוטין באותם מהגרים מוסלמים לשמירה על כוחם. ככל שאחוז המצביעים המוסלמים באוכלוסייה גדל, כך מתגברת גם ההשפעה הפוליטית שלהם. בערים מסוימת במרכז ובמערב אירופה המיעוט המוסלמי הוא כה משמעותי, עד שהם עשויים להכריע בכוחם בלבד את גורלו של נבחר ציבור. 

במרסי שבצרפת מהווים המוסלמים, על פי ההערכות, 35% מהאוכלוסיה. בבריסל, שהיא בירת האיחוד האירופי, כרבע מהאוכלוסיה היא מוסלמית. במאלמו שבשוודיה חמישית מהאוכלוסיה (כעשרים אחוזים) הם מוסלמית וברוטרדם ואמסטרדם שבהולנד מדובר באחוז דומה. הנתונים לעיל מתייחסים למהגרים החוקיים האוחזים באזרחות וזכאים לבחור. אבל חוץ מהם יש מספר לא ברור של מהגרים בלתי חוקיים המייצרים בעיקר לחץ כלכלי.

כדי לרצות את קהל הבוחרים שלהם שאחוז הבוחרים המוסלמים בקרבו נמצא בעלייה מתמדת, מקדמים פוליטיקאים שונים מהמרכז ומהשמאל יוזמות עירוניות ומחוזיות נגד חברות ישראליות. הם עושים את זה בעיקר בגלל לחץ מצד הקהילה המוסלמית, אבל חלק משמעותי מהם לא ממש מצטער ואיננו מזיל דמעות, פשוט משום שהם מלכתחילה נגועים באנטישמיות.

זה המקום להזכיר שביבשת אירופה נרצחו מיליוני יהודים בזמן השואה והרוב המכריע של האוכלוסייה לא ממש הזיל דמעה. כיום מצטברות עדויות על כך שמספר הולך וגדל של ערים באירופה (ובכלל זה ברצלונה, אוסלו וערים בבריטניה ובלגיה) מכריזות על "אזורים חופשיים מאפרטהייד" או מקבלות החלטות המונעות מחברות ישראליות וחברות בינלאומיות הפועלות בישראל להשתתף במכרזים ציבוריים לתשתיות, תחבורה וניקיון. לא מדובר בהכרח בחרם אידיאולוגי גרידא אלא באופורטוניזם פוליטי מובהק הנובע ישירות מהשינוי הדמוגרפי.

פוליטיזציה של החקיקה באירופה והסכנות להסכמי הסחר הרשמיים

בשורות לעיל סקרתי את חרם הצרכנים באירופה הפועל מלמטה בעקבות לחץ ציבורי מתוכנן או ספונטני (ולפעמים גם לחץ ספונטני מתוכנן היטב), האיום המשמעותי יותר באירופה על הכלכלה הישראלית מגיע מהרמות הגבוהות ביותר של הממשל ביבשת. מדובר, כמובן, במוסדות הרשמיים של האיחוד האירופי שמרכזם בבריסל. 

היחסים הכלכליים בין ישראל לאיחוד האירופי מוסדרים תחת הסכם ההתאגדות (Association Agreement) שנחתם בשנת 1995 בין ישראל לבין שרי החוץ של האיחוד האירופי. ההסכם הזה מעניק למוצרים ישראליים פטור ממכס ומקל על הסחר ההדדי בין ישראל לבין שותפות סחר באיחוד האירופי. אבל ההסכם שנחתם בעקבות משא ומתן שהסתיים זמן קצר לפני רצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, כולל גם סעיפים הנוגעים לזכויות אדם וערכים משותפים לישראל ולמדינות האיחוד האירופי. בזמנו הסעיפים הללו נראו בלתי חשובים או לכל ביותר בעלי חשיבות נמוכה, לאור התקווה לשלום שהייתה באוויר. 

אבל כעת, לאור העדר משא ומתן עם הרשות הפלשתינית, פעולות ישראל בעזה בעקבות המלחמה שנפתחה נגדה ואישומים אחרים שצצים מעת לעת, הופכים הסעיפים הופכים הסעיפים שנראו לחותמים כסוג של כסות אידיאולוגית גרידא לנשק פוליטי בידי מתנגדי ישראל באיחוד האירופי.

שחיקת הקונצנזוס האירופי והגדלת הסיכויים להטלת סנקציות כלכליות ואחרות על ישראל

לאורך עשורים היו גרמניה, יחד עם מדינות מזרח אירופיות שונות, שומרות הסף אל מול ניסיונות חוזרים ונשנים של מדינות כמו אירלנד, שהייתה ועודנה עוינת לישראל או בלגיה, שגם לה היסטוריה לא מחמיאה של אנטישמיות, להטיל סנקציות כלכליות על ישראל במסגרת האיחוד האירופי. ואולם השינוי הדמוגרפי הפנימי במדינות המפתח, בדגש על צרפת וגרמניה, שוחק בהדרגה את הקונצנזוס הזה. ממשלות במערב אירופה נאלצות לנווט בתוך חברה מפולגת, שבה הלובי המוסלמי והפרו פלסטיני הולך ומתעצם. זאת בזמן שהקהילות היהודיות והתומכות בישראל הולכות ונחלשות בגלל הגירה מואצת לישראל, ירידת כוחן היחסי באוכלוסייה ועלייה בהשפעה הכלכלית והפוליטית של קהילות מוסלמיות. כתוצאה, הלחץ הציבורי האנטי ישראלי מתגבר ומחלחל לדרגים הרגולטוריים של האיחוד האירופי. 

הביטוי המובהק ללחץ הזה הוא מעבר ממדיניות של סימון מוצרים מההתנחלויות, שהוחלה לפני כעשור, למדיניות אקטיבית של החרגה ועיכוב הסכמים. עם הסימנים הבולטים לשינויים במדיניות ניתן למנות הקשחת תנאים בתוכניות מחקר ופיתוח בתוכנית Horizon של האיחוד האירופי, שהיא מנוע צמיחה אדיר למדע ולהייטק הישראלי. הלחץ הפוליטי באירופה מוביל לדרישות שרק הולכות ומחמירות לוודא שאף יורו אירופי לא יגיע לגופים הפועלים מעבר לקו הירוק. ההכבדה הרגולטורית הזאת מתבצעת תוך יצירת נטל בירוקרטי כבד על חברות ישראליות שמייקר את המוצר הסופי ומייצר חסמים בפני יצוא פוטנציאלי, בעיקר בתפר שבין הסכם שפג תוקפו לחתימת הסכם חדש. בנוסף קיימת מגמה הולכת ומתגברת לפתיחה מחדש של הסכמי סחר חקלאיים ורפואיים כאשר גורמים בפרלמנט האירופי, המונעים מלחץ של קבוצות בוחרים מוסלמיות ופרו-פלשתיניות, קוראים שוב ושוב להשעות או לבחון מחדש את הסכם ההתאגדות עם ישראל.

אפילו אם ההסכם לא מבוטל לחלוטין, עצם הדיון עליו מייצר חוסר ודאות בשווקים. עבור יצואן ישראלי, חוסר היציבות כאמור הוא הדבר הגרוע ביותר. כשהאיחוד האירופי הופך לזירה בה הסכמי הסחר נמצאים תחת איום מתמיד, חברות ישראליות נאלצות להשקיע משאבים רבים בייעוץ משפטי, שינוי שרשראות אספקה וניהול סיכונים רגולטוריים שרק הולכים ומתגברים. 

חוסר הוודאות כאמור הופך את הסחר עם אירופה ליקר, מסובך ובסופו של דבר פחות כדאי. לא בכדי מחפשים יצואנים ישראלים ללא הרף שווקים חדשים ועושים כל מאמץ להתנתק מהשוק האירופי. למרבה הצער לא ניתן למצוא חלופה הולמת לשווקים האירופים שהמוצרים והשירותים של חברות ישראליות מותאמים אליהם. 

התהדקות היחסים עם מדינות שונות לרבות הודו היא משמחת, אבל ייקח עוד זמן למצוא את המוצרים הנכונים ולהתאים את הייצור בישראל לשוק שונה בתכלית מהשוק האירופי המוכר.

תגובת השוק, ניהול סיכונים ובריחת השקעות זרות מישראל

מעבר לאמור לעיל ובנוסף לו קיים נדבך שלישי ומסוכן הרבה יותר לעתידו הכלכלי של המשק הישראלי והוא ההשקעות הזרות בישראל. הכלכלה הישראלית, בדגש על ההייטק שהוא הקטר המוביל בה, תלויה כמעט לחלוטין בזרימה של השקעות זרות. קרנות הון סיכון, קרנות פנסיה בינלאומיות ותאגידי ענק מאירופה היוו מאז ומעולם עמוד תווך משמעותי במימון החדשנות הישראלית. ואולם גופים פרטיים, כמו גם קרנות פיננסיות לרבות קרנות פנסיה ואחרות דוגמת קרן העושר של נורבגיה, מחפשים יציבות ושקט בהשקעות. למרבה הצער, שני האלמנטים הללו הולכים ונעלמים ממשוואת היחסים בין אירופה לישראל. 

 במקביל לאמור לעיל אימץ עולם ההשקעות האירופי בשנים האחרונות עקרונות סביבתיים חברתיים ועקרונות ממשל תאגידי חדשים. חברות וקרנות פנסיה גדולות מחויבות על פי חוק לדווח היכן הן משקיעות את כספיהן ולוודא שההשקעות שלהן אינן מפרות זכויות אדם ואין בהן כדי לתרום לסכסוכים גיאופוליטיים קיימים או פוטנציאליים. בנקודה הזאת בדיוק נפגשים השינוי הדמוגרפי והעקרונות כאמור לעיל. ארגונים פרו פלסטיניים באירופה הנתמכים על ידי בסיס דמוגרפי שרק הולך ומתרחב, למדו לנצל את הכלים הללו בצורה מתוחכמת. הם רוכשים מניות מיעוט בקרנות פנסיה ובתאגידים אירופיים, מגיעים לאסיפות בעלי המניות ומעלים דרישות אקטיביות למשוך השקעות מישראל. ככל שמספר הניסיונות לבצע מחטפים מהסוג הזה עולה, כך מתגברים סיכויי ההצלחה של לפחות חלק מהם.

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא קרנות הפנסיה הנורווגיות וההולנדיות. מדובר בקרנות ענק המגלגלות טריליוני יורו. קרנות ענק אלו כבר משכו בעבר השקעות מחברות ישראליות כמו בנקים וחברות בנייה, בשל פעילותן מעבר לקו הירוק. ככל שהלחץ הפנימי באירופה גובר, המגמה הזו מתרחבת גם לחברות טכנולוגיה וביטחון ישראליות שאינן קשורות ישירות ליהודה ושומרון. ככל שהדבר נוגע לארגונים הפרו פלסטיניים והאסלאמיים, די בעובדה שחברה כזאת או אחרת מפעילה סניף ביהודה ושומרון ואפילו ברמת הגולם, להפוך אתה למטרה לגיטימית. למעשה, מדובר בפעילות אנטי ישראלית לכל דבר ועניין, כשמשיכת השקעות מחברות הפועלות בשטחי יהודה ושומרון או רמת הגולן היא רק הקדימון לשלילת השקעות בישראל בכלל.

בריחת השקעות שקטה והסטת כספים מישראל

מנהל קרן השקעות אירופית היושב בלונדון או בפריז, צריך להחליט היכן להשקיע 50 מיליון אירו. לנגד עיניו עומדים סטארט אפ ישראלי מבריק מצד אחד, ומנגד ניצב סטארט אפ דומה גרמני או מארה"ב. אותו מנהל יודע שאם ישקיע בישראל, הוא עלול להתמודד עם הפגנות של עובדים בארגון שלו שחלקם הגדל מגיע, מן הסתם, מרקע של מהגרים או אוחז בדעות שמאל רדיקלי, עם שאלות קשות מצד בעלי המניות שלו ועם פגיעה תדמיתית בשוק המקומי. בחלק משמעותי מהמקרים התוצאה היא בריחת השקעות שקטה. הקרנות האירופיות אינן מוציאות הודעה דרמטית לעיתונות על חרם ואינן נוקטות בצעדים אנטי ישראליים מתריסים. הן פשוט מסרבות בעדינות להצעות השקעה מישראל ומעדיפות להפנות את ההון לשווקים פחות נפיצים מבחינתן. 

עבור תעשיית ההייטק הישראלית מדובר ביצירת עניבת חנק שבטווח הארוך עלולה להתהדק. עצירת השקעות מקרנות אירופיות עלולה לפגוע ביכולת של חברות ישראליות לצמוח ולהבשיל. גם כאן מתבקשת פעילות נמרצת למציאת חלופות. גם כאן מדובר בפעולה שעלולה להימשך לא מעט שמן, אבל מבחינת החברות הזקוקות להשקעה מדובר בזמן שאין להן. קשה להעריך במדויק אילו השקעות נמשכו או לא הגיעו בגלל חרם שקט ואילו מהן התמסמסו בגלל המצב הכלכלי או מציאת חלופה טובה יותר במקום אחר. 

בשנת 2024 נרשמה ירידה של 9% בקירוב בהשקעות הזרות הישירות בישראל. אלה הסתכמו באותה שנה בסכום של 14.8 מיליארד דולר. ירידה זו דומה לממוצע של מדינות ה-OECD ולא חריגה ביחס לעולם. ואולם בשנת 2025 נרשמה התאוששות חדה וההשקעות הזרות הישירות שזרמו לישראל מכלל העולם טיפסו חזרה סך של-26.2 מיליארד דולר בקירוב. הסיבה לזינוק לא הייתה השקעות של קרנות אירופיות, שדווקא משכו הון מישראל, אלא דווקא עליה בהשקעות מארצות הברית, שנכון לעכשיו תנועת החרם האנטי ישראלית עדיין לא מורגשת בה באופן דומה לזה שבאירופה.

המשק הישראלי לקראת פיצול גיאוגרפי ושינוי משמעותי במיקוד העסקי

ההגירה המוסלמית לאירופה והחשש שהולך ומתחזק ביבשת מפני איבוד הזהות התרבותית והפוליטית שלה אינם בעיה תיאורטית או פוליטית גרידא עבור ישראל. מדובר באיום אסטרטגי ממשי על הכלכלה הישראלית שעלול לתת את אותותיו כבר בשנים הקרובות. הלחץ הדמוגרפי משנה את חוקי המשחק ומייצר באירופה חרם צרכנים שקט אך יעיל. 

החרם כאמור שוחק את הסכמי הסחר הרשמיים של ישראל עם השותפה הגדולה ביותר שלה ומבריח הון אירופי חיוני מהשוק המקומי. המציאות החדשה הזאת מחייבת הן את מקבלי ההחלטות בירושלים והן את ראשי המגזר העסקי בישראל לשנות את אורח החשיבה שלהם ולנהל אסטרטגיה כלכלית פרואקטיבית. ישראל אינה יכולה להמשיך להישען על אירופה כעל שותפת סחר מובנת מאליה ואף צריכה להכין את הקרקע למצב שבו אירופה תהפוך ליעד משני לסחר הישראלי. לפיכך על המשק הישראלי להאיץ הסטת המשאבים, הסכמי סחר ומאמץ שיווקי לעבר שווקים שבהם הדינמיקה הדמוגרפית הזו אינה קיימת או אינה משפיעה על הכלכלה. 

עם היעדים האפשריים ניתן למנות בראש וראשונה את צפון אמריקה, מדינות אמריקה הלטינית ומדינות אסיה בדגש על הודו, יפן ודרום קוריאה. בדיוק מהסיבה הזאת נחשב הביקור של ראש ממשלת הודו בפברואר השנה לאבן דרך בהליך שישנה את המיקוד בכלכלי והאסטרטגי של ישראל. השוק האירופי עלול לאבד מהאטרקטיביות שלו בעיני היצואן הישראלי, אבל מנגד עשויות להיפתח הזדמנויות ת ביעדים שהוזכרו לעיל ובמקומות נוספים דוגמת אפריקה ואפילו מדינות כאלה ואחרות במזרח התיכון. 

בנוסף, ישראל צריכה לחתור ליצירת בריתות פוליטיות חדשות בתוך אירופה שימתנו את ההידרדרות בייצוא הישראלי ליבשת. בעוד שמערב וצפון אירופה הופכות לעוינות יותר בשל השינוי הדמוגרפי, מדינות אירופיות במרכז ומזרח אירופה כמו הונגריה, צ'כיה ופולין מציגות קו נוקשה נגד הגירה מוסלמית ומגלות אהדה רבה יותר לישראל, או לכל הפחות לא מאיימות הסנקציות כלכליות מיידיות נוכח אירועים כאלה ואחרים באזורנו. לגעתי הצנועה, על ישראל לנצל פיצול זה בכדי לבנות מעין גוש חוסם בתוך האיחוד האירופי שימנע החלטות רגולטוריות קשות בבריסל.

מעבר לאמור לעיל, נדרשת התאמת המגזר העסקי לכללי ESG של אירופה. חברות ישראליות המעוניינות להמשיך ולפעול ביבשת למרות השינויים המתחוללים בה, אינן יכולות להתעלם עוד מהסטנדרטים האירופיים. עליהן לבנות תוכניות קפדניות שתעמודנה בדרישות ולהציג שקיפות מלאה בהתנהלות שלהן. זאת במטרה לנטרל מראש טענות של ארגונים עוינים המנסים להשתמש ברגולציית זכויות האדם כדי להדיר אותן מהשוק ומהשקעות. זה איננו עומד להיות עניין פשוט, משום שמי שפועל כנגד החברות הישראליות עושה זאת מסיבות פוליטיות ואנטי ישראליות ולאר מתוך עקרון נשגב.

ככל שחברות ישראליות יעמדו בדרישות הרגולטוריות, גופים אנטי ישראליים וגם לא מעט מנהיגים אירופים אנטי ישראלים יחפשו עילות נוספות למניעת קשרים כלכליים עם ישראל. אבל דווקא משום כך אסור להניח למאבק הזה, גם אם חברות ישראליות ימצאו שווקים חדשים. הנושא הזה מונח רובו ככולו לפתחה של ממשלת ישראל ואינה רק עניינן של חברות מסחריות או כלכליות פרטיות. 

היבשת הישנה משנה פניה לנגד עינינו והכלכלה הישראלית, שהוכיחה בעבר יכולת הסתגלות פנומנלית למשברים גיאופוליטיים, תידרש בשנים הקרובות להפגין את אותה יצירתיות וגמישות על מנת להתמודד בהצלחה עם אירופה החדשה, זאת שבה הדמוגרפיה מכתיבה את המגמה הכלכלית ההופכת ככל שעובר הזמן להרבה פחות ידידותית לירושלים.