השכנה טענה שהמנוח הוריש לה הכל בעל פה - מה קבע השופט?

סיפור שהתחיל כמעשה חסד של שכנה טובה כלפי קשיש בודד, הסתיים בבית המשפט כפרשה שנחשפו בה סתירות, עדויות בלתי אמינות וממצא רפואי שהכריע את הכף. כ. ק., שכנתו של קשיש שנפטר בדצמבר 2021, טענה כי בביקורים שערכה אצלו בבית החולים, בעודו על ערש דווי, הוא ציווה לה בעל פה את כל עזבונו. במהלך ההליך המשפטי, שנמשך שנים, הלכה גם היא לעולמה, ובתה המשיכה לנהל את התביעה במקומה. אלא שבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל-נצרת, בראשות השופט מחמוד שדאפנה, לא השתכנע, ודחה את הבקשה במלואה.

לפי הנטען, המנוח, איש קשיש שאושפז בבית חולים סיעודי, אמר לשכנתו בשלושה מועדים שונים - 6, 11 ו-13 בדצמבר 2021 - כי הוא מבקש להוריש לה את כל רכושו, בזכות הקשר החם ביניהם והעזרה הרבה שהיא הגישה לו לאורך השנים. שני עדים, שכונו בפסק הדין "מר מ.ק." ו"מר נ.ק.", היו אמורים לתמוך בגרסה הזו. הבעיה: זיכרון הדברים שאמור לתעד את דברי המצווה נחתם רק ב-17 לפברואר 2022 - כחודשיים אחרי פטירתו, והוא מעולם לא הופקד במועד אצל הרשם לענייני ירושה כנדרש בחוק.

הנדבך המכריע בפסק הדין היה חוות הדעת של מומחה רפואי בתחום הפסיכוגריאטריה, שמינה בית המשפט כדי לבחון את מצבו הקוגניטיבי של המנוח בתקופה הרלוונטית. המומחה עבר על מאות עמודי תיעוד רפואי ממוסדות שונים, וקבע באופן שלא השאיר מקום לספק כי המנוח "סבל מדמנציה מתקדמת, מירידה קוגניטיבית ניכרת, מחוסר התמצאות בזמן ובמקום, ומאובדן כושר שיפוט". במסקנתו הסופית כתב המומחה כי "בעת עריכת הצוואות בתאריכים 6,11 ו-13 לדצמבר 2021, המנוח לא היה במצב של כשירות נפשית להבין בטיבה של צוואה או בטיבו של כל מסמך משפטי אחר".

בחקירה הנגדית, ניסתה המבקשת לערער את חוות הדעת, אך המומחה עמד איתן בחקירתה. כשנשאל אם מסקנותיו מבוססות על השערות בלבד, הוא השיב כי, "כשאני חושב מה שאני חושב... ברגע שאני נסמך על מסמכים אני מבין את מה שיש במסמך הרפואי וזה הטוב ביותר שיש לי". השופט קיבל את חוות הדעת במלואה, וקבע כי, "לא נמצא כל שלב בתקופה הרלוונטית שבו ניתן היה לראות את המנוח ככשיר קוגניטיבית לערוך צוואה".

שני עדים - אבל לא באותו החדר

מעבר לשאלת הכשירות, גילה בית המשפט פגם יסודי נוסף: החוק דורש שצוואת שכיב מרע תיאמר בפני שני עדים במעמד אחד. כאן, כל עד תיאר ביקור בתאריך שונה, ואיש מהם לא שמע את דברי המנוח ביחד עם העד האחר. השופט הדגיש כי מדובר ב"דרישה מהותית שאינה ניתנת לריפוי", ולא בפגם טכני שניתן להכשיר בדיעבד. בנוסף, זיהה בית המשפט סתירות בעדויות עצמן: אחד העדים לא הצליח להסביר כיצד נשמר הקשר שלו עם המנוח שנים לאחר שחדל לעבוד כמאבטח בסופרמרקט שבו הם הכירו, והוא אף לא זיהה בצורה נכונה את הבית שבו התגורר המנוח. עד נוסף אף טען שהמנוח שתה מים בביקורו, בעוד שהתיעוד הרפואי הראה כי באותה תקופה המנוח הוזן דרך זונדה בלבד, ולא היה מסוגל לשתות כלל.

השופט לא חסך בביקורת גם על זיכרון הדברים עצמו, שנוסח על ידי עורך הדין של המבקשת, לא כלל אמירות ישירות מפי המנוח, ואפילו לא אזכר את נושא הדירה שלטענת המנוחה המנוח רצה להעביר לה - פרט שלא הופיע בשום מסמך אחר בתיק.

לאור מכלול הממצאים, קבע בית המשפט כי "לא עלה בידי המבקשת לעמוד בנטל ההוכחה הכבד המוטל עליה לקיום צוואת שכיב מרע". הבקשה למתן צו קיום צוואה נדחתה, התנגדותו של בן דודו של המנוח, שהתגלה במהלך ההליך כיורש החוקי - התקבלה, ובית המשפט הורה על מתן צו ירושה עבור עזבון המנוח בהתאם לדין. בנוסף, חויבה המבקשת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20 אלף שקל למשיב.