היה צריך לשלם לאחותו מחצית משווי דירה, וניסה לקבוע בעצמו כמה

זהו סיפור משפחתי שנמשך כבר יותר מעשור, ועכשיו הגיע לפרק נוסף בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד. אח ואחות, ילדים של אותה האם, רבים ביניהם על דירה שהיתה שייכת פעם לסבתא שלהם. הסבתא רצתה להעניק את הדירה לנכדים כתודה על הטיפול המסור שהם העניקו לה. אבל בפועל, מי שקיבל את הדירה בסוף הוא רק אחד מהם – והוא זה שהיה אמור לשלם לאחותו את החלק שמגיע לה.

לפי פסק הדין, הדירה עברה בירושה לאם המשפחה ב-2005, אחרי מות הסבתא. ב-2009 העניקה האם את מלוא הזכויות בדירה לבן שלה, אבל לא סתם. זו היתה מה שנקרא בעולם המשפטי "מתנה בחיוב": האח קיבל את כל הזכויות, אך התחייב בתמורה לשלם לאחותו את השווי היחסי של חלקה. הרישום הרשמי על שם האח בלשכת רישום המקרקעין הושלם רק ב-23 לנובמבר 2015.

האחות טענה שהיא בכלל לא ידעה על כל העסקה הזו. לדבריה, רק כשפנתה לעורך דין וקיבלה נסח טאבו, ב-25 לינואר 2017, התברר לה שהזכויות בדירה נרשמו כבר מזמן על שם אחיה בלבד. כפי שהיא תיארה זאת בעדותה: "עד 2017 לא ידעתי שהוא עשה מעשה נבזי כזה... כל הזמן חשבתי שהבית בבעלות האמא". האח מצדו, טען שהיא ידעה על כל הסיפור עוד הרבה קודם - כבר ב-2006, בסמוך למות הסבתא, כשלטענתו החלו הוויכוחים המשפחתיים על הדירה. ואם ידעה כל כך הרבה זמן ולא תבעה, כך הוא טען, אז התביעה שלה כבר התיישנה מזמן.

בית המשפט לא קיבל את הטענה הזו. השופטת עפרה גיא הבהירה שגם אם חילוקי הדעות המשפחתיים החלו ב-2006, הם התייחסו באותה העת רק להבטחות בעל-פה של הסבתא, שלא היה להן שום תוקף משפטי מחייב. הזכות האמיתית של האחות, כך נקבע, נוצרה רק בעקבות עסקת המתנה בחיוב מ-2009, ורק ב-2017 נודע לה עליה בפועל. לכן, כך נכתב בפסק הדין, "רק ביום 25.01.17 נודעו לאחות העובדות המקימות את עילת התביעה", והתביעה כלל לא התיישנה.

מי בעצם עיכב את התשלום?

השאלה הבאה שהעסיקה את בית המשפט היתה מי בדיוק אחראי לכך שהכסף לא הועבר במשך כל השנים האלה. האח טען שהוא רצה לשלם, ושהאחות היא זו שביקשה שישמור עבורה את הכסף, כדי להסתיר אותו מבן זוגה. אבל בית המשפט לא השתכנע. השופטת ציינה שהאח ידוע כמי ששומר בקפידה על תיעוד כספי. כך למשל, הוא דאג להחתים את אחיו האחר על מסמכי הלוואה עוד ב-1995 וב-2003. ובכל זאת, כשמדובר בדירה שלמה, הוא מעולם לא טרח להחתים את אחותו על שום מסמך. בחקירה נשאל האח ישירות אם יש לו הוכחה כלשהי בכתב לכך שהוא פנה לאחותו והציע לה כסף, והוא השיב: "לא".

מעבר לכך, התברר שהאח ניסה לקבוע בעצמו, בלי שמאי, כמה שווה חלקה של האחות בדירה. ההצעות שהוא העלה (60 אלף שקל ואחר כך 100 אלף שקל) התבססו על שווי הדירה ב-2007–2009, הרבה לפני שהאחות בכלל ידעה על מה מדובר. האחות מצדה סירבה, וטענה שהמחלוקת האמיתית היא על כך שהאח מסרב להביא שמאי מוסמך ומתעקש לקבוע את הסכום בעצמו.

זו הייתה כנראה השאלה המרכזית בתיק: דירה היא נכס שהמחיר שלו עולה ויורד עם השנים, אז לפי איזה שווי בכלל מחשבים את הפיצוי? השופטת הסבירה שאין כלל אחיד בפסיקה, ובית המשפט רשאי לבחור את המועד המתאים ביותר לנסיבות, כדי להבטיח פיצוי ריאלי ולא לאפשר לאף צד "ליהנות" באופן מלאכותי מעליית ערך הנדל"ן.

בסופו של דבר נקבע כי שווי הדירה ייקבע נכון ליום שבו נודע לאחות על הזכות שלה בנכס - ה-25 לינואר 2017 - ולא לפי 2009 (לפי טענת האח), וגם לא לפי מועד הגשת התביעה ב-2022 (לפי טענת האחות, שביקשה 600 אלף שקל). הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מאותו התאריך ועד לתשלום בפועל, וישולם בתוך 90 יום מקבלת חוות דעת שמאי מוסכם. אם הצדדים לא יסכימו על שמאי בתוך 15 יום, ימונה איש מקצוע מטעם בית המשפט. בנוסף, חויב האח לשלם לאחותו הוצאות משפט בסכום כולל של 30אלף שקל.