היורשים ידעו שהנכס הועבר לאפוטרופוס ב-1955
היורשים ידעו שהנכס הועבר לאפוטרופוס ב-1955

בעלת הבית נפטרה ב-1951, היורש נזכר לתבוע ב-2024

אריק צנגוט טען שהאפוטרופוס הכללי התרשל בניהול בית בנווה צדק מאז הועבר לניהולו ב-1955 וטען ששוויו גדול פי 16 מזה שעליו דיווח האפוטרופוס. תביעתו נדחתה על הסף

איתמר לוין |
נושאים בכתבה ירושה

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יחזקאל אליהו, דחה על הסף את תביעתו של אריק צנגוט נגד האפוטרופוס הכללי בנוגע לנכס שהועבר לניהולו בשנת 1955. אליהו קיבל את טענת האפוטרופוס, לפיה התביעה - אשר הוגשה ב-2024 - התיישנה לפני עשרות שנים.

הניה זילבר הלכה לעולמה בשנת 1949 והותירה בית ברחוב רוקח שבשכונת נווה צדק בתל אביב; כאמור, הוא מנוהל בידי האפוטרופוס מאז 1955. צנגוט הוא בנה של זהבה צנגוט, אחייניתה של זילבר, שנפטרה ב-2021. לטענת צנגוט, האפוטרופוס מעריך את יתרת העיזבון ב-2.5 מיליון שקל, בעוד שלשיטתו הסכום עומד על 40 מיליון שקל. הוא ביקש לקבוע את זכאותו ל-1.3% מהעיזבון, בסך 533,000 שקל. לדבריו, מחדליו של האפוטרופוס בניהול הנכס נודעו לו רק ב-2021 ולכן טרם חלה התיישנות.

אליהו מסכם את טענות הצדדים: לדברי האפוטרופוס, "העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות ליורשים, או צריכות היו להיות ידועות ליורשים, בעת פטירת המנוחה בשנת 1951, או לכל המאוחר בשנת 1955, עת פורסם ברשומות צו הניהול [בידי האפוטרופוס - א.ל]. התובע טען כי עילת התביעה אינה עצם מינוי הנתבע לניהול נכסי העזבון, אלא התנהלותו של הנתבע בקשר לניהול נכסי העזבון והנזקים שנגרמו בשל כך. מטעם זה לטענתו, מירוץ ההתיישנות מתחיל לכל המוקדם בחודש נובמבר 2012 עת קיבל לראשונה את הדו"חות מאת הנתבע".

היורשים ידעו ולא עשו דבר

אליהו קובע: "טענה זו של התובע משוללת כל יסוד ויש לדחותה. התובע אינו היורש של המנוחה מלכתחילה, אלא הוא חליפה של אימו, היורשת בהתאם לצו הירושה. מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל ביום בו התובע גילה את העובדות המקימות את עילת התביעה, או שהיה עליו לדעת עליהם, אלא מתחיל ביום בו היורשים המקוריים ידעו את העובדות, או היה עליהם לדעת אותן בזהירות סבירה.

"מעיון במסמכים שצרפו הצדדים עולה, כי יורשי המנוחה ידעו אודות פטירת המנוחה ואודות האפשרות שהם יורשי המנוחה, ומסיבה שאינה ברורה בחרו שלא להוציא אחריה צו ירושה ולדאוג בעצמם לחלוקה וניהול הנכסים... קרובי המנוחה ידעו זמן קצר לאחר פטירתה על זכותם בעיזבונה ואף פעלו בענין. אמו של התובע הייתה בחיים בעת פטירת המנוחה ואוזכרה במכתב, ולכן ידעה או היה עליה לדעת על זכויותיה בעיזבון כבר משנת 1952, ובאחריותה היה לפעול על מנת להוציא צו ירושה ולנהל את נכסי העיזבון... קרובי המנוחה ידעו אודות זכויותיהם בעזבון ונמנעו מלפעול להוצאת צו ירושה, במשך למעלה מ-60 שנה, ולמעשה בחרו לזנוח את נכסי העיזבון"

אליהו מוסיף: "קביעה לפיה התביעה לא התיישנה מנוגדת לתכלית שבבסיס חוק ההתיישנות. לא ניתן לקבל מצב בו תובעים יושבים בשב ואל תעשה שנים רבות, ורק לאחר עשרות שנים, כשהראיות נעלמות ודוהות והגורמים הרלבנטיים ליתן עדות אינם עוד עימנו, הם מעלים טענות אשר כבר אין כל אפשרות להתמודד איתן. אימו של התובע נפטרה בשנת 1977 והמנוחה נפטרה בשנת 1951 ובמשך 25 שנה אלו בחרה אימו של התובע שלא לפעול עבור זכויותיה בעיזבון". צנגוט חויב בתשלום הוצאות בסך 5,000 שקל.

הוספת תגובה

תגובות לכתבה:

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה