העדה לא חתמה על הצוואה - האם היא תקפה?

בבית משפט לענייני משפחה בחיפה התגלגל סכסוך ירושה בין אח לארבע אחיותיו, סביב בית מגורים שהמנוחה ואביהם המנוח חילקו ביניהם בפועל לשתי דירות, בעזרת קיר מפריד. האח התגורר בחלק אחד עם רעייתו, ואילו האם התגוררה בחלק השני. הצרה התחילה כשהתברר שהאם הותירה אחריה לא צוואה אחת, אלא שתיים - וכל אחת אמרה דבר אחר.

בצוואה הראשונה, מפברואר 2016, ציוותה האם את דירתה לבן, עם זכות מגורים לאחיות אם מישהי מהן תתגרש. שלושה שבועות בלבד לאחר מכן, במרץ 2016, היא חתמה על צוואה שנייה, שלפיה הדירה עוברת לארבע האחיות בחלקים שווים, ואילו לבן היא נותנת רק את החצר. שתי הצוואות נערכו בבתיהם של שני שייחים דרוזים שונים, וכל צד טען שהצוואה שבידיו היא זו שקובעת.

האח, שהתנגד לצוואה השנייה, טען כמעט לכל דבר אפשרי: שחתימת אמו זויפה, שהיא לא הבינה על מה היא חותמת, שהופעלו עליה לחץ והשפעה בלתי הוגנת מצד האחיות, ושאחת האחיות אף הסיעה אותה פיזית לבית השייח שערך את הצוואה. השופטת לירון זרבל-קדשאי דחתה את כל הטענות האלה, אחת אחרי השנייה. לגבי הזיוף, ציינה השופטת כי בחקירתו הנגדית האח לא הצליח לבסס שום דבר: כשנשאל מדוע לא פנה למומחה כתב יד, הוא השיב כי, "אני לא ידעתי מאיפה להביא את החתימה שלה". גם הטענה להשפעה בלתי הוגנת מצד האחיות נדחתה - קִרבה טובה בין אם לבנותיה, קבעה השופטת, אינה מהווה כשלעצמה השפעה פסולה.

הפגם שבאמת הטריד את בית המשפט

הטענה המשמעותית ביותר של האח נגעה לפגם צורני אמיתי: על הצוואה השנייה חתמו המנוחה ועורך הצוואה, אבל העדה שהיתה אמורה להיות נוכחת, לא חתמה. לפי חוק הירושה, צוואה בעדים חייבת להיחתם בפני שני עדים, שגם מאשרים זאת בחתימתם. בלי חתימה שכזו, טען האח, הצוואה לא תקפה כלל.

כאן נכנסה לתמונה ההבחנה המשפטית העדינה שבסופו של דבר הכריעה את התיק. השופטת הבהירה כי החוק, לאחר תיקון 11 לחוק הירושה, מבחין בין שני דברים שונים לגמרי: הבאת הצוואה בפני שני עדים, שהיא "מרכיב יסוד" שבלעדיו אין צוואה כלל, לבין חתימת העדים על המסמך, שאינה מרכיב יסוד, ובית המשפט רשאי להתגבר עליה אם השתכנע שהצוואה משקפת את רצונו החופשי של המצווה. השופטת ציטטה מדברי השופט בדימוס שאול שוחט, שכתב כי "חתימת העדים אינה יותר מרכיב יסוד בצוואה בכתב", ומדברי המשנה לנשיא העליון לשעבר והשופט בדימוס אליהו מצא, שלפיו מספיק שהעדים יעידו בבית המשפט שהמצווה הביא בפניהם את צוואתו.

בית המשפט בחן את עדותה של העדה עצמה, שליוותה את המנוחה לבית השייח וידעה מראש שהן הולכות לשם כדי "להחליף את הצוואה". העדה סיפרה כי ישבה לצד המנוחה בזמן עריכת הצוואה, ולאחר מכן אף קיבלה ממנה את המסמך לשמירה, עם בקשה למסור אותו לאחיות רק לאחר פטירתה. לדבריה, המנוחה מסרה לה "שאת הדף אני אמסור אצלי ואתן לבנות בעת שהיא נפטרה". השופטת קבעה שהעדות הזו היא הוכחה מספקת לכך שהמנוחה "הביאה" את הצוואה בפני העדה, כנדרש בחוק, גם בלי חתימתה.

החרטה שהובילה לצוואה החדשה

בית המשפט גם התייחס לשאלה שריחפה מעל כל הדיון: למה בכלל שינתה האם את דעתה בתוך שלושה שבועות בלבד? מעדות העדה עלה כי המנוחה חשה חרטה על הצוואה הראשונה. לדבריה, האם אמרה לשייח שערך את הצוואה השנייה כי "היה משחק בצוואה הקודמת" ושהיא רוצה להחליף אותה. השופטת קבעה כי לאדם מותר לשנות את דעתו ולערוך צוואה חדשה בכל עת, ללא צורך במניע מיוחד - זהו חופש הצוואה, המעוגן גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

לבסוף קבעה השופטת כי הצוואה השנייה תקפה ומשקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה, ולכן היא מבטלת באופן גורף, מכוח סעיף 36(ב) לחוק הירושה, את הצוואה הראשונה שסתרה אותה. משמעות הדבר היא שדירת האם עוברת לארבע האחיות בחלקים שווים, ולא לבן כפי שנקבע בצוואה הקודמת.