בניין מסוכן בן 120 שנים התחיל לקרוס וגרם נזקים - מי ישלם על הנזק?
בית המשפט בצפת דחה את התביעה, קבע שהעירייה ידעה על סכנת הקריסה שנה וחצי מראש, וחייב אותה לשפות את המבטחת
אבני חיפוי גדולות ועבות ניתקו מקטע קיר ברוחב חמישה מטרים ובגובה שניים וחצי בחזית בית הספר אלשייך בצפת, ונחתו על גג הבניין העסקי שמתחתיו. שנה ושמונה חודשים קודם לכן חתם ראש עיריית צפת בעצמו על צו שהגדיר את אותו מבנה כמסוכן.
השופט מוהנד חלאילה מבית משפט השלום בצפת הכריע בשלוש תביעות כספיות מאוחדות שנולדו מאותה קריסה. בעלי הבניין, מאיר גבריאל חסידיאן ואמו, תבעו 684,068 שקל. שוכר חנות היין שפעלה בבניין, יהודה טילס, תבע 577,552 שקל. הפניקס, שביטחה את הבניין ושילמה 15,750 שקל, הגישה תביעת שיבוב נגד העירייה. בסופו של יום יצא התובע הגדול מכולם בחוב של 20 אלף שקל לעירייה ועוד 20 אלף שקל לבעל הנכס.
מה כתבה מהנדסת העיר שנה וחצי לפני הקריסה?
מומחה בית המשפט, המהנדס איתי לויתן, קבע שגילו של בית הספר מוערך ב-120 שנה וגילה של חנות היין ב-100 שנה. מהנדסת העיר צפת, אינג' חלי טל, הודיעה כי בית הספר וחנות היין הם מבנים מסוכנים לציבור, וכתבה במכתבה על "סכנת קריסה בחלק מהמבנה שנמצא מעל הנכס שבחזקתכם". באותו יום עצמו הוציא ראש העירייה אילן שוחט צו מבנה מסוכן, אימץ את קביעת המהנדסת ודרש מבעלי הנכס לפעול להסרת הסכנה.
על הפער בין הדרישה לבין הביצוע כתב השופט חלאילה: "נאה דרוש אך לא מקיים - ראש העירייה אינו דואג כי העירייה שבראשה הוא עומד תעשה את המוטל עליה על מנת להסיר את הסכנה של התמוטטות בית הספר". ובהמשך: "ודוק: מדובר בבית ספר לבנות שנמצא בשימוש - סכנת נפשות של ממש".
מהנדסת העירייה העידה כי פנתה עם המידע על מסוכנות בית הספר לגורמים בעירייה, ובמשך זמן רב הם לא אישרו לה את ביצוע התיקון. בית המשפט קבע כי מחלקת ההנדסה עשתה את המוטל עליה מבחינה מקצועית וכי "הכשל הוא של הדרג המבצע". על אחריות העירייה כתב השופט: "אחריותה של העירייה מובהקת. רשלנותה ברורה ואינה מוטלת בספק. אין לך ביטוי טוב לכך מהעבודה שמומחה בית המשפט יצא מגדרו וביקש מבא כוח העירייה להודיע לעירייה כי יש להפסיק את השימוש בבית הספר". המומחה עצמו רשם בסיכום הסיור הראשון: "ב"כ עיריית צפת מתבקש להעביר למהנדס העיר את המלצת מומחה בית המשפט להפסיק את השימוש בבית הספר".
איך הסכם של 335 אלף שקל חיסל תביעה נוספת?
כארבע שנים אחרי הגשת התביעה הגיעו בעלי הבניין להסכם פשרה עם העירייה. בהסכם נכתב כי "מבלי להודות באיזו שהיא טענה מטענות הצדדים, ו/או בכל טענה אחרת אשר נטענה במסגרת ההליכים בתיק זה, תשלם העירייה לתובעת 2 בלבד סכום פיצוי כולל בסך 335,000 ש"ח", וכי הסכום כולל "פיצוי מלא וסופי כנגד כל טענה העומדת לתובעים בקשר לאירועים נשוא כתב התביעה כנגד הנתבעת 1, לרבות טענות עתידיות".
הפניקס טענה שמרגע החתימה נחסמה זכות התחלוף שלה, ובית המשפט קיבל את הטענה. השופט דחה את הפרשנות שהציעו התובעים, לפיה הפשרה נגעה רק לנזקי השכירות: "טענה זו - שניכר בה כי היא שרירותית - פרי דמיונם של התובעים - נסתרת על ידי הניסוח הברור של הסכם הפשרה". והוסיף: "וכי איש היה מעלה בדעתו כי העירייה תסכים לשלם לתובעים סך של 335,000 ש"ח טבין ותקלין על מנת שתמשיך להיות חשופה לתביעת שיבוב מטעם הפינקס בגין נזקים נוספים? תמהני". ההכרעה נשענה על ע"א 32/82 גרייפמן נגד חתמי לוידס, שם נקבע כי הסדר שעושה מבוטח עם מזיק ופוגע במבטח מקנה למבטח תביעה נגדית בגובה הנזק.
התוצאה הפוכה התקבלה בתביעת השיבוב עצמה. זכות התחלוף של הפניקס התגבשה עם התשלום, לפני החתימה על הפשרה, והעירייה ידעה על התשלום ואף נתבעה בגינו. במצב כזה, קבע השופט, המזיק "הסתכן מרצון בתשלום כפול". העירייה חויבה לשלם לפניקס 15,720 שקל ועוד 3,000 שקל הוצאות. אחריות בעלי הנכס לגג הרעוע של חנות היין הועמדה על 30% מול 70% של העירייה, ומכאן חיוב שיפוי של 4,725 שקל. מקרים של מבנה שהוכרז מסוכן ובעליו נדרשו להתמודד עם התוצאה מגיעים לבתי המשפט בתדירות גבוהה.
2,400 בקבוקים ושני צילומים
החלק החריף בפסק הדין נוגע לשוכר. טילס תבע 430,648 שקל בגין נזק לרכוש שהיה בחנות, 128,509 שקל התאמה לחנות חלופית ו-18,395 שקל שכר טרחת שמאי. על עדותו כתב השופט: "בחקירתו הנגדית - טילס עשה עלי רושם רע. לא האמנתי לאף מילה שלו. את כל עדותו מסר כשהוא משפיל מבט ולא פונה למותב זה".
- 12 שנות פוליסה - ו-121 אלף שקל בלי כיסוי
- BST, הפניקס ומנורה רוכשות 487 דירות להשכרה בטורונטו בכ-332 מיליון שקל
לשאלה על תיעוד המלאי שהועבר לחנות החדשה השיב טילס: "אני לא רשמתי פריט פריט אבל בגדול", "מה שהצלחנו להציל - העברנו". כשנשאל על היקף המלאי אמר תחילה שהעביר 300 אלף בקבוקים, וכשהופנה לכך שמדובר במלאי של תשעה מיליון שקל השיב: "אז אני חוזר בי, סליחה אם אני מגזים", וירד ל-100 אלף. השופט כתב: "טילס עצמו נבהל מהגזמותיו".
בא כוח בעל הנכס הקרין שני סרטונים מהחנות אחרי האירוע. בשניהם נראו הבקבוקים שלמים ומסודרים במקומם. מאבטח בשם יקיר עמרם הצהיר כי לא נגרם נזק למלאי ואף שמע את טילס מביע פליאה על כך שלא נשבר אפילו בקבוק אחד. השופט: "מי שטוען כי 2,400 בקבוקי יין נהרסו מצופה ממנו כי יגיש תמונות של אותם בקבוקים או לפחות כמה מאות". על הגרסה שלפיה הבקבוקים הפגומים נתרמו למשפחות לפני החגים כתב: "התרשמתי אל נכון כי הטענה נשלפה מהמותן תוך כדי החקירה הנגדית".
סיכומו של פרק זה: "לו נצמד טילס לאמת והתמקד בנזק שארע בפועל ולא ניפח את תביעתו כיד דמיונו הטובה - ייתכן והיה עולה בידו להוכיח נזק כלשהו אך - תפסת מרובה לא תפסת". התביעה נדחתה, והוא חויב ב-10,000 שקל הוצאות לעירייה ו-10,000 שקל לבעל הנכס.
כמה עלה הכיסוי הביטוחי שנשלל
העירייה שלחה הודעות צד ג' להראל ולאיילון, שביטחו אותה. שתי המבטחות טענו שהעירייה ידעה על מסוכנות המבנה לפני רכישת הפוליסות ולא גילתה זאת. בית המשפט קיבל את עמדתן בכל שלושת התיקים וקבע כי "אין תחולה לכיסוי הביטוחי". העירייה חויבה ב-20,000 שקל להראל בתיק אחד, 2,500 שקל לכל אחת מהמבטחות בתיק השני ו-20,000 שקל לכל אחת בתיק השלישי. סוגיית האחריות המקצועית לכשל הנדסי עלתה גם בהכרעה בעניין אדריכל שהורשע באסון חניון הברזל.
המומחה מטעם בית המשפט הוסיף פרט על התקופה שאחרי הקריסה: במשך כמעט שנה תמימה, מסוף אפריל 2021 ועד סוף מרץ 2022, קיבלה עיריית צפת ממומחיה שלה סדרת מכתבים על מסוכנות מבנה בית הספר ואישורים זמניים קצרי מועד להמשיך ולהשתמש בצורה מוגבלת בקומה התחתונה.
