חזרו להיות ביחד וחוב של 450 אלף שקל שנמחק לה - חזר לחיים
בית המשפט קבע כי ההסכם משנת 2020 מיצה את עצמו כשחזרו לחיות יחד, וחובות המס והספקים יחולקו שווה בשווה
אישה שהתגרשה מבעלה, חתמה עמו על הסכם גירושין שהסדיר הפרדה רכושית מלאה ואז נישאה לו בשנית, למדה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה כי אותו הסכם כבר אינו מגן עליה. השופט רן ארנון קבע כי ההסכם מיצה את עצמו עם ביצועו, וכי מרגע שחידשו הצדדים את חייהם המשותפים נפתחה תקופת שיתוף חדשה. התוצאה: חובות למס הכנסה ולביטוח לאומי בסך 323,555 שקל וחובות ספקים בסך 121,294 שקל הוגדרו כחובות משותפים של השניים - הנישואים מחדש הובילו לאחריותה על חוב של קרוב ל-450 אלף שקל. .
הצדדים נישאו לראשונה באוגוסט 2018, חתמו על הסכם גירושין במאי 2020 והתגרשו ללא ילדים משותפים. זמן קצר לאחר מכן שבו לחיות יחד ונישאו בשנית במאי 2021. בתוך שנה ורבע נולדו להם שני בנים, ר' ומ'. השניים בנו יחד בית בקיבוץ בצפון, אך הספיקו להתגורר בו זמן קצר בלבד. בדצמבר 2022 עזבה האם את הבית עם הקטינים, בפברואר 2023 נכנסה עמם למקלט לנשים מוכות, והבית המשותף נמכר בהליך כינוס נכסים. מועד הקרע נקבע ל-22 בפברואר 2023, ותקופת השיתוף השנייה נמתחה מאוגוסט 2020 ועד אותו יום.
מדוע הסכם משנת 2020 לא חל על הנישואין השניים?
התובעת טענה כי ההסכם שאושר בבית המשפט יצר הפרדה רכושית מוחלטת, וכי חזרת הצדדים לחיים משותפים אינה מבטלת אותו כשלעצמה. לדבריה, הנתבע מעולם לא הגיש תביעה לביטול ההסכם, וגם טיוטות של הסכם ממון נוסף משנת 2022, שבהן הוחרג העסק במפורש ממצבת הנכסים המשותפים, מהוות "ראיית זהב" לכוונת הצדדים.
הנתבע טען מנגד כי בתקופה השנייה התקיימה בין השניים שותפות מלאה: הם נישאו, הביאו ילדים לעולם, בנו בית מגורים וניהלו משק בית משותף. לשיטתו התובעת אינה יכולה "לבחור זכויות", כלומר לדרוש זכויות קנייניות בנכס המקרקעין ובמקורות הפרנסה שמימנו אותו, ובד בבד להתנער מהחובות שנוצרו.
ארנון קיבל את עמדת הנתבע בנקודה זו. "יש להבחין בין הסכם ממון המסדיר יחסי רכוש הצופים פני עתיד, לבין הסכם גירושין שתכליתו לחסל מערכת יחסים קיימת", כתב, "האחרון ממצה את עצמו עם ביצועו, ואין בו, משעה שהוגשם ומוצה תוך פירוד בפועל של הצדדים, כדי להוות חוקה רכושית לתקופת חיים משותפים חדשה שטרם החלה". עוד קבע השופט כי "משמחדשים בני זוג גרושים את חייהם המשותפים, נפתחת מבחינה משפטית ועובדתית תקופת שיתוף חדשה".
גם הטיוטות שלא נחתמו לא סייעו לתובעת. "אין מדובר בהסכמים חתומים שלא אושרו אלא בהסכמים שכלל לא נחתמו", ציין ארנון, "מכאן, המסקנה המתבקשת היא כי הצדדים לא חפצו באותם הסכמים, שאם לא כן, מדוע לא מצאו את הזמן או הצורך לפחות לחתום עליהם אם לא לאשרם בפני בית משפט?". בשנים האחרונות בתי המשפט נוטים לבחון את ההתנהלות הכלכלית בפועל ולא רק את נוסח המסמך, מגמה שמצמצמת את הוודאות שמעניק הסכם ממון.
15 אלף שקל מול 7,000: כך נקבעו ההכנסות
הכנסות שני הצדדים לא התבררו עד תום. האם, המוכרת בביטוח לאומי כנכה בשיעור 40%, טענה כי היא מתקיימת מקצבת נכות בלבד, אך בחקירתה מסרה גרסאות משתנות. "כמעט 7,000 שקל, או שמונת אלפים שקל", אמרה, ובהמשך הוסיפה: "אולי קצת יותר אני לא זוכרת, זה קצבת נכות ועוד קצבה תלויים ועוד ארבעת אלפים. בוא נגיד 11,000 שקל". השופט העמיד את השתכרותה על 7,000 שקל בחודש.
האב, קבלן עבודות חשמל, הציג דוח רווח והפסד לשנת 2025 ובו הכנסות של 67,962 שקל ורווח נקי של 6,664 שקל, וטען כי פעילותו העסקית הוקפאה בשל עיקולים מרשות המיסים המונעים ממנו להוציא חשבוניות. ארנון לא השתכנע. "מדובר באדם צעיר יחסית שעוד שנות עבודה רבות לפניו, ושומה עליו למצות ולמקסם את פוטנציאל ההשתכרות שלו", כתב, והצביע על המשכנתא בסך 2 מיליון שקל שנטלו הצדדים לבניית הבית: "מדובר בהחזר חודשי גבוה מאד שלא ניתן למי שאינו מסוגל לייצר הכנסות משמעותיות". כושר ההשתכרות שלו נאמד ב-15 אלף שקל נטו, ויחס ההכנסות נקבע על 70% לאב מול 30% לאם.
23% מהלילות אצל האב: כמה נפסק לקטינים?
זמני השהות חושבו לפי סבב של 28 יום ועמדו על 7 לילות אצל האב מול 23 לילות אצל האם. על בסיס זה, ובהתחשב בכך ששני הקטינים טרם הגיעו לגיל שש, חילק בית המשפט את צורכיהם לתלויי שהות ולכאלה שאינם תלויי שהות. עבור ר' נפסקו 1,016 שקל בחודש עד גיל שש ו-656 שקל לאחר מכן, ועבור מ' נפסקו 1,193 שקל עד גיל שש ו-773 שקל לאחר מכן. בנוסף חויב האב בתשלום 1,960 שקל בחודש בגין מדור ואחזקתו, בעוד האם משלמת שכר דירה של 4,100 שקל והוצאות אחזקה של 5,000 שקל.
הוצאות החינוך והבריאות החריגות יחולקו אף הן לפי יחס ההכנסות, 70% לאב ו-30% לאם, בכפוף לתנאי סף: התובעת נדרשה למצות תחילה את כל ההליכים מול הגורמים האחראים על סבסוד, מימון והנחות. חלוקה הנגזרת מפער ההכנסות היא הכלל בפסיקה מאז בע״מ 919/15, גם במקרים שבהם האב מרוויח הרבה יותר מהאם.
העסק נותר בבעלותו הבלעדית, אז מי נושא בחובותיו?
העסק היה בבעלות הנתבע שנים רבות טרם הנישואין. התובעת טענה כי מעולם לא הייתה לה גישה לחשבונות העסקיים, כי הנתבע החליף סיסמאות לאחר שימוש חד פעמי וכי סירב לקשר את החשבון המשותף לחשבון העסקי, וכל אלה מעידים על כוונת הפרדה מוחלטת. הנתבע השיב כי התובעת שימשה מנהלת חשבונות, הנפיקה תלושי שכר וחתמה על המחאות לרשויות ולספקים, וכי העסק היה "עורק החיים של המשפחה" שמימן את כלכלתה ואת בניית הבית.
ארנון הפריד בין גוף הנכס לפירותיו. "אינני סבור כי הנתבע הרים את הנטל להוכיח מעורבות פעילה ומהותית של התובעת בניהולו השוטף של העסק", קבע, והוסיף כי "תפקידים טכניים ומנהלתיים מוגבלים, ככל שבוצעו על ידי בן זוג, אינם עולים כדי מאמץ משותף המקנה בעלות משותפת בנכס החיצוני". גוף העסק והמוניטין נותרו אפוא של האב בלבד. ההכנסות והחובות שנוצרו בפעילות השוטפת, לעומת זאת, הוגדרו כברי איזון, ולצורך כך ציטט השופט פסיקה קודמת: "בחיי הנישואין יש דבש ויש עוקץ".
264 אלף שקל נוספו לחוב אחרי הפירוד: על מי הם?
יתרת החוב בחשבון העסקי במועד הקרע עמדה על 129,558 שקל, ובעת סילוקה מקופת הכינוס כבר טיפסה ל-394,232 שקל. בית המשפט פיצל את הסכום לשניים: מחצית מהיתרה שנצברה עד מועד הקרע, 64,779 שקל, נזקפה לחובת התובעת. את הגידול שלאחר מכן, כ-264,674 שקל, הגדיר השופט כתוצר של ניהול בלעדי בידי הנתבע, ומחציתו, 132,337 שקל, נזקפה לזכות האישה. "לא ניתן לאזן את אותו הכסף פעמיים", הבהיר.
טענות התובעת בדבר משיכות מזומן והעלמות הכנסות נדחו בהיעדר תשתית ראייתית. ארנון הצביע דווקא על "ערבוב מוחלט בין החשבון העסקי והחשבונות הפרטיים והמשותפים", והוסיף כי ככל שסברה שנעשה ניצול לרעה של החשבון המשותף, "יכולה הייתה להפסיק את הדימום על ידי התניה של שתי חתימות".
38,140 מול 235,785 שקל: מי משלם למי?
ההתחשבנות הסופית הניבה שתי כתובות. התובעת תשיב לנתבע 38,140 שקל בגין חובות ספקים ששילם לבדו לאחר מועד הקרע, ובהם 12,531 שקל לספק בטון וטיט, 9,474 שקל לספק חשמל ו-7,730 שקל בגין גופי תאורה. הנתבע ישלם לתובעת 235,785 שקל, סכום הכולל 28,500 שקל דמי שימוש ראויים בגין שישה חודשי שימוש בלעדי בנכס, 30,000 שקל בגין אי תשלום המשכנתא באותה תקופה, 9,416 שקל חוב ארנונה ו-25,000 שקל בגין מחצית הלוואה שנתנה אחות האישה.
טענת התובעת לאיזון בלתי שוויוני בשל פערי כושר ההשתכרות נדחתה כהרחבת חזית אסורה, ולגופה קבע השופט כי "לא ניתן לומר כי בתקופה זו מי מהצדדים צבר הון או יכולות על חשבונו של הצד השני". ארנון ציין כי "ניהול ההליך על ידי שני הצדדים התאפיין באמוציות גבוהות שגרמו גם להתארכות ההליך וגם לסרבולו", וקבע, לדבריו "לא בלי התלבטות", כי כל צד יישא בהוצאותיו. כונסות הנכסים נדרשו להגיש דוח סופי בתוך 30 יום.
