מס הלידה: בישראל כבר לא קונים דירה, יורשים אותה

מחצית מהשכירים מרוויחים פחות מ-10,586 שקל, דירה ממוצעת עולה כ-2.3 מיליון, ונתוני בנק ישראל כבר מעידים מי באמת קונה. המס הקובע ביותר בישראל לא נגבה על ידי רשות המסים, הוא נגבה בחדר הלידה. העשירים לא מתעשרים רק כי הם מרוויחים יותר. הם מתעשרים כי הכסף שכבר יש להם מייצר עוד כסף. העניים, לעומתם, לא רק מרוויחים פחות, הם מעבירים מדי חודש חלק גדול מההכנסה שלהם למי שכבר מחזיק בנכסים. כך נוצר מעגל סגור- בעלי הדירות צוברים הון, השוכרים מממנים אותו, והפער בין מי שנולד עם נכס למי שנולד בלי אחד רק הולך ומעמיק.

 הנה החשבון שאף פוליטיקאי לא מעז לעשות בקול. השכר החציוני בישראל, לפי דוח השכר של הביטוח הלאומי למחצית הראשונה של 2025, עומד על 10,586 שקל בחודש. כלומר מחצית מהשכירים במדינה מרוויחים פחות מזה. דירה ממוצעת, לפי נתוני העסקאות של הלמ"ס, עולה כ-2.3 מיליון שקל. תעשו את החישוב: דירה אחת שווה כ-217 משכורות של השכיר החציוני. שמונה עשרה שנות עבודה, כשכל שקל ברוטו הולך לקירות. בלי לאכול, בלי לשכור, בלי לגדל ילד. שמונה עשרה שנה של אוויר, תמורת ארבעה קירות.

 ברור שאף אחד לא חי ככה. אז מי בכל זאת קונה? התשובה אינה "מי שמרוויח יותר". התשובה היא: מי שקיבל. מתנה מההורים, ערבות, דירה שכבר קיימת במשפחה. בישראל של 2026, דירה כבר לא נקנית בעבודה. היא עוברת בירושה.

 מי באמת קונה: הנתונים של בנק ישראל

זו לא תחושה, זה נמדד. מחקר של בנק ישראל שבחן את רוכשי הדירה הראשונה מצא עיוות מבני: שלושת עשירוני ההכנסה העליונים מהווים 30% מהשכירים, אבל קרוב ל-50% מרוכשי הדירות. שני העשירונים התחתונים? רק 10% מהרוכשים, ובקרב משקי הבית בעשירונים האלה רק אחוז אחד בודד רוכש דירה בשנה נתונה. אחוז אחד. המרוץ לא נסגר בפני החלשים, הם פשוט מעולם לא הוזנקו בו.

 והפער הזה רק העמיק מאז. לפי דוח "תמונת מצב חברתית 2026" של מרכז אדוה, 82% מכלל הכנסות ההון במשק מרוכזות בעשירון העליון, ו-58% מהן במאיון העליון בלבד. עוד לפני הזינוק האחרון במחירים מצא מרכז אדוה, על בסיס נתוני הלמ"ס, שבעשירונים העליונים כ-86%-90% ממשקי הבית מחזיקים דירה אחת לפחות, בעוד בעשירון התחתון- 38% בלבד. חברו את המספרים ותקבלו תמונה פשוטה ואכזרית: מי שנולד למעלה מחזיק בנכס שמייצר לו הכנסה בזמן שהוא ישן. מי שנולד למטה הוא ההכנסה הזאת.

 זהו "מס הלידה". אף כנסת לא הצביעה עליו, אף פקיד שומה לא גובה אותו, ובכל זאת הוא המס הקובע ביותר בישראל: הוא קובע מי ישלם שכירות כל חייו ומי יגבה אותה.

 שני שכנים, אותה משכורת, שני עתידים

קחו דוגמה פשוטה. שני חברים מאותו מחזור בטכניון, אותה משרה, אותה משכורת של 15 אלף שקל בחודש. הראשון קיבל מההורים 800 אלף שקל להון עצמי. הוא קנה דירת שלושה חדרים, וההחזר החודשי שלו הולך לנכס שלו. בעוד עשרים שנה יש לו דירה, והדירה הזאת תעבור לילדים שלו.

 השני, בלי הורים עם נכס, משלם שכירות. לפי דוח אדוה 2026, שוכרים בעשירון התחתון מוציאים 54% מהכנסתם נטו על דיור, לעומת 16% בלבד בעשירון העליון. הכסף שהיה אמור להפוך אצלו להון עצמי הוא בדיוק הכסף שהוא מעביר כל חודש לבעל הדירה, שלא פעם משתמש בו כדי לעזור לילדים שלו לקנות דירה נוספת. אותו כישרון, אותה עבודה, אותה משכורת. ההבדל היחיד ביניהם נקבע לפני שמישהו מהם עבד יום אחד בחייו, וזה כבר לא כסף קטן: לפי הנתונים שמביא דוח אדוה, ההכנסה השנתית של משקי בית משכר דירה הסתכמה ב-2023 בכ-29.2 מיליארד שקל, ורובה זורם לשלושת העשירונים העליונים. עשרות מיליארדים בשנה, מלמטה למעלה, בתחפושת של שוק חופשי, ומי שאין לו דירה מממן מדי חודש את מי שיש לו שתיים.

 עצם היותו של אדם שוכר הוא מה שמונע ממנו להפסיק להיות שוכר. הוא לא נכשל בלהיכנס למרוץ. המרוץ בנוי כך שלא ייכנס. זה לא שוק דיור אלא מנגנון העברת הון מהעשירונים התחתונים לעליונים.

 המחיר האמיתי: עבודה כבר לא קונה בית

ההשלכה מגיעה הרבה מעבר לצדק החברתי. דור שכל השקל הפנוי שלו נבלע בשכירות הוא דור בלי כוח קנייה עתידי, בלי יכולת לקחת סיכון יזמי, בלי כרית שמאפשרת לעזוב משרה ולהקים עסק. משק שמבסס את חלוקת הנכסים שלו על ירושה במקום על עבודה מוותר בפועל על המנוע שהצמיח אותו. ההבטחה הישראלית הייתה שעבודה קונה בית. היום עבודה קונה שכירות, ובית קונים בירושה.

הפוליטיקאים יבטיחו שוב, בבחירות הקרובות, "דירה בהישג יד". שווה לשאול אותם שאלה אחת בלבד- בהישג ידו של מי? כי כרגע, ההישג היחיד שקובע אם תהיה לכם דירה בישראל אינו התואר, אינו המשכורת ואינו שעות העבודה. הוא הכסף של ההורים שלכם.

הכותב הוא דוקטורנט לניהול, חוקר התנהגות צרכנים ושווקים דיגיטליים, ומרצה לאסטרטגיה ויזמות במכללה למנהל.