"נשא את עיניו למטרה של הצלת יהודי הונגריה בכללם"

הכל החל בעלון משוכפל ששלח מלכיאל גרינוולד באוגוסט 1951 לכמה מקורבים: "ריח של פגר מגרד את נחירַי! תהיה זו הלוויה משופרא דשופרא! את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל! זה שלוש שנים אני מחכה לרגע זה כדי להביא לדין ולשפוך את בזיון הדיון על רודף קריירה זה, הנהנה ממעשי השוד והרצח של היטלר. על יסוד תחבולותיו הפליליות ובגלל שיתוף פעולתו עם הנאצים אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחי היקרים".

ישראל קסטנר היה באותה עת דובר משרד המסחר והתעשייה. בעת השואה הוא היה מנהל ועד ההצלה בבודפשט, וניהל מו"מ עם אדולף אייכמן בניסיון להציל את מאות אלפי היהודים במדינה. השיחות הניבו את "רכבת קסטנר" או "רכבת המיוחסים" - 1,684 יהודים, כולל קרובי משפחתו ומקורביו של קסטנר, שהורשו לצאת מהונגריה למחנה ברגן-בלזן ולבסוף הגיעו לשווייץ. 400,000 יהודים אחרים מהונגריה נרצחו באושוויץ.

הלוי: "מכר את נפשו לשטן"

היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, החליט להעמיד לדין את גרינוולד. אבל הכל מכירים את התיק בתור "משפט קסטנר", כי מעשיו הם שעמדו בלב הדיון וההכרעה. הסניגור שמואל תמיר (לימים שר המשפטים) ייחס לקסטנר האשמות חמורות במיוחד: הוא ידע על השואה אבל לא גילה זאת ליהודי הונגריה, כדי שיוכל להציל את מקורביו; הוא ניהל את המו"מ עם הנאצים כדי להפיק תועלת אישית; בפועל, הוא סייע לנאצים ברצח יהודי הונגריה. נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, בנימין הלוי, זיכה כמעט לחלוטין את גרינוולד לאחר שקבע שדבריו היו אמת. במשפט שנחקק לעד פסק הלוי: "בקבלו את המתנה הזאת [הרכבת] מכר קסטנר את נפשו לשטן".

המדינה ערערה לבית המשפט העליון, אשר ברוב של ארבעה מבין חמשת חברי ההרכב הפך את פסק דינו של הלוי. פסק הדין פורסם בינואר 1958, שמונה חודשים לאחר שקסטנר נרצח ליד ביתו בתל אביב. את חוות הדעת העיקרית כתב השופט שמעון אגרנט, על פני כ-200 עמודים.

אגרנט הדגיש, שיש לבחון את פעולותיו של קסטנר על פי מה שהיה ידוע ומה שהיה אפשרי בזמן אמת, ולא במבט לאחור. הוא מצא גם ליקוי משפטי מהותי בפסק דינו של הלוי. גרינוולד צריך היה לשכנע את בית המשפט שהתנהגותו של קסטנר הייתה עבירה פלילית כלשהי. תמיר טען שמעשיו של קסטנר היו בבחינת "רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה, ואף ייחס לו פשע כלפי העם היהודי ופשעים כלפי בני אדם נרדפים. הלוי קיבל למעשה עמדה זו בקובעו שקסטנר "סייע לאייכמן ביודעין" בביצוע הגירוש הטוטלי, וכן ש"ידע את התפקיד שהוא ממלא בהשמדה".

אגרנט: "מוטעית היא מסקנה זו מעיקרה"

אגרנט הגיב: "לפי דעתי, מוטעית היא טענה זו מעיקרה. לפי כללו של המשפט הפלילי המקומי... אין רואים אדם כ'שותף לפני המעשה' לדבר עבירה אלא אם כן התכוון שתבוצע על ידי העבריין העיקרי העבירה, ששידלוֹ או סייע בידו לבצעהּ... שוב ברור הוא - לכל הדעות - שקסטנר לא נתכוון - קרי: רצה - אֵי פעם להביא לעצם השמדתם של יהודי הונגריה".

עד 8 במאי 1944, המשיך אגרנט, לא יכול קסטנר לדעת בוודאות שהגרמנים אכן מתכוונים לגרש את היהודים מערי השדה (להבדיל מבודפשט), אלא לכל היותר העריך שזוהי אפשרות סבירה. ממילא, אי-אפשר להגדיר את מעשיו בתקופה זו כסיוע לגרמנים. מתאריך זה ואילך, אפילו אם קסטנר ידע בוודאות על הגירושים ועל תוצאותיהם, הרי שסיוע שנעשה בחוסר רצון גמור ובלחץ הנסיבות, ומתוך תקווה או ציפייה שהעבריין לא יבצע את מעשיו הנפשעים, אינו יוצר את יסוד הכוונה ולכן אינו עבירה פלילית. בחינת מעשיו של קסטנר מוליכה למסקנה, קבע אגרנט, שהוא לא ביצע עבירה כלשהי.

התוכנית להצלת ה"מיוחסים" אכן שימשה בידי הנאצים אמצעי פסיכולוגי להקלת הגירוש. אם קסטנר פעל להגשמתה של התוכנית, הוא סייע לאייכמן ולאנשיו לקדם את מטרתם, כפי שקבע הלוי. אולם הדבר אינו הופך אותו למשתף פעולה כל זמן שלא מוכח שמניעיו היו בלתי מוסריים, והדבר לא הוכח. להיפך: העובדות מלמדות שקסטנר פעל ככל יכולתו, תוך סיכון אישי עצום ובלתי פוסק, להציל כמה שיותר יהודים.

כישלון איננו שיתוף פעולה

חובתו המוסרית של קסטנר כאיש ציבור, המשיך אגרנט, הייתה כלפי כל יהודי הונגריה ולא כלפי יהודי בודד זה או אחר. לכן רשאי היה לנקוט את הפעולות הטובות ביותר לדעתו כדי להציל כמה שיותר יהודים. הצלת היהודים ברכבת הייתה חלק מתפקידו. העובדה שלא הצליח להציל יהודים נוספים, אינה הופכת אותו למשתף פעולה עם הנאצים. זהו לב החלטתו של אגרנט.

• בזכות ההייטק: 11 שורדי שואה יובילו היום את מצעד החיים בפולין
• שוד הרכוש הגדול: איך נעלם רכוש יהודי בבנקים בשווייץ, חברות ביטוח ומוזיאונים

"קסטנר נשא את עיניו, בכל הזמנים החשובים, למטרה של הצלת יהודי הונגריה בכללם, ואילו הגשמתה של 'תוכנית ברגן-בלזן' [הרכבת], שהייתה מיועדת אך לקומץ קטן של יהודים, נשארה תמיד אך חלק ממטרתו זו ומעולם לא הפכה להיות בשבילו משימה בלעדית.

"זאת אומרת, דעתי היא, שהמנוח [קסטנר] לא רק בחר, אלא גם המשיך עד הסוף, בקו של ניהול מו"מ כלכלי עם הגרמנים [תשלום תמורת הימנעות מגירוש], במטרה יחידה למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים שניתן היה, נוכח תנאי הזמן והמקום, למלטם; כי התוכנית בדבר הצלת 'המיוחסים' המעטים, שהייתה במקורה אך תוכנית להעלאת בעלי סרטיפיקטים [רשיונות עלייה מנדטוריים] לארץ ישראל, לא באה אלא כתוצאת-לוואי מהמו"מ האמור; כי אמנם אילצוהו התנאים, לפעמים, לרכז את עיקר מרצו ועבודתו אל העניין של הגשמת תוכנית זו; אך שמעולם לא הסיח את עצמו - לא במחשבה ולא במעשה - מהמטרה היסודית של הצלת כלל יהודי הונגריה, במידת האפשר".

לעיון נוסף: איתמר לוין, ערעור פלילי (בשיתוף לשכת עורכי הדין), עמ' 57-54.