גרסת טראמפ: דבר בגדול ושא מקל קטן
האיומים של טראמפ איבדו במידה רבה את משקלם, משום שהוא משתמש בהם ללא הרף - אבל כמעט ואינו מממש אותם. זה מסביר מדוע איראן עומדת לצאת וידה על העליונה
אחת מפנטזיות הנרקיסיזם הבולטות של דונלד טראמפ היא הוספת דמותו להר ראשמור. זה לא יקרה, קודם כל מסיבות טכניות (אין שם מקום), וגם ובעיקר מסיבות מהותיות: קשה לחשוב על מישהו רחוק יותר מג'ורג' וושינגטון, תומס ג'פרסון, אברהם לינקולן ותיאודור רוזוולט מאשר דונלד טראמפ.
קחו לדוגמא את רוזוולט ואת אמרתו הידועה: "דַבֵּר בְּרַכּוּת ושא מקל גדול". דיפלומטיה צריך לנהל בשפה מדודה שתהיה מגובה בכוח משמעותי ובנכונות להפעיל אותו. רוזוולט עצמו אמר, שמדיניות החוץ שלו היא "תרגול של מחשבה מוקדמת אינטליגנטית ופעולה החלטית מספיק, לפני כל משבר אפשרי".
בפועל, לדיפלומטיה הזו היו חמישה מרכיבים שאין להפריד ביניהם: להחזיק יכולת צבאית רצינית שתאלץ את היריב לקחת אותך בחשבון; לנהוג בצדק כלפי אומות אחרות; לעולם לא לבלף; להכות רק כאשר אתה מוכן להכות בעוצמה; לאפשר ליריב להציל את כבודו לאחר שהובס. מה מכל זה קיים במדיניות החוץ של טראמפ? כלום ושום דבר. אם כבר, אזי המדיניות שלו היא "דבר בגדול ושא מקל קטן".
רוב העולם כבר לא לוקח ברצינות את האיומים של טראמפ, והזירה מול איראן היא הבולטת ביותר. בלשון בוטה וכזבנית אופיינית, טראמפ לא רק הכריז לפני 14 חודשים שתוכנית הגרעין של איראן חוסלה, אלא גם איים בחודשים האחרונים להשמיד את הציביליזציה האיראנית. מאחר שאצלו כל דבר הוא "הכי גדול", "הכי יפה" ו"הכי חזק", גם המהלומות המובטחות על איראן היו "הכי גדולות" ו"הכי חזקות" תוך שימוש בנשק "הכי יפה".
השווקים מגיבים בתנודתיות קצרת מועד
ביוני אשתקד ובפברואר-מארס השנה, טראמפ מימש את האיומים לצידה של ישראל. אבל אז התברר, שלצד המקל הגדול אין דיבור רך ולמעשה אין דיבור בכלל. המלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרים, כקביעתו המפורסמת של קרל פון-קלאוזביץ; טראמפ (ובנימין נתניהו) יצאו למלחמה כיעד בפני עצמו, בלי לחשוב על הדיפלומטיה שאחריה. ועוד לא הייתה מלחמה שלא נגמרה בהסדר דיפלומטי - הפסקת אש, הסכם שלום, אפילו כניעה; חייבים לדבר.
מה שקרה מאז הוא בעיקר שורה ארוכה של איומים מצד טראמפ שלא מומשו, כולל הצהרות שלו עצמו על כך שביטל ברגע האחרון מהלומה ("הכי חזקה", כמובן) על איראן. התוצאה היא, שהאיומים של טראמפ איבדו את רוב משמעותם. השווקים הפיננסיים עדיין מגיבים עליהם בתנודתיות, אך לרוב היא קצרת מועד. דומה שהמקום היחיד בו עדיין לוקחים אותם ברצינות (וטוב שכך) הוא במערכת הביטחון הישראלית.
לא מדובר רק באיראן. העולם בכללותו מאמץ יותר ויותר את מה שמכונה TACO - לא המאכל, אלא ראשי תיבות של Trump Always Chickens Out. יותר ויותר מנהיגים נוכחים לדעת, כי מאחורי רבים מן האיומים והדרישות של טראמפ, אין שום דבר ממשי. הניסיון מוכיח, ולא בפעם הראשונה בהיסטוריה, כי פייסנות מולידה דרישות חדשות, וכי הוויתורים של היום הופכים להיות נקודת המוצא לתביעות של מחר.
באפריל אשתקד נכנסו השווקים לפניקה אחרי גל המכסים של טראמפ. בית המשפט העליון ביטל את רובם, טראמפ הודיע לפני שבועיים על גל חדש - כלום. למה? כי טראמפ משתמש במכסים כעונש בכל נושא: מהגרים, סמים, אפילו עשן של שריפות מקנדה, כך שהם איבדו במידה רבה ממשמעותם. סין לימדה שלא צריך למצמץ: היא הגיבה במכסים משלה ובמגבלות על ייצוא מחצבים חיוניים - וטראמפ התקפל. אז לא כל מדינה היא סין, אבל התקדים נקבע.
זוכרים שטראמפ דרש לקבל את גרינלנד? דנמרק הקטנה הגיבה בשלילה מוחלטת, אירופה התייצבה לצידה והוא נאלץ לעבור הלאה. כנ"ל לגבי הדיבורים על נטילתה בחזרה של תעלת פנמה. בחודש שעבר הוא איים להפסיק את המסחר עם ספרד; איש לא התרגש, כי אין לו סמכות מעשית כזאת. למרות הזובור הפומבי שערך לוולדימיר זלנסקי, טראמפ ממשיך בפועל את התמיכה באוקראינה. ומעל הכל: איראן.
- משרד הביטחון דרש מקצין מילואים שגויס בצו 8 להוכיח שהוא היה נחוץ
- טראמפ עוצר את התקיפה באיראן - בתנאי שהסכם ייחתם במהירות
לא אפוי, לא צפוי, כנראה לא שפוי
מנהיגים ממשיכים להחניף לטראמפ, כי זו הדרך הטובה ביותר להגיע אליו, ומדי פעם נעשים לו ויתורים. אבל, כפי שניתח השבוע וושינגטון פוסט, בגדול - התובנה המתרחבת היא שאפשר להגיד לו "לא". ואין כמו האיראנים היודעים כיצד לנהל מו"מ סבלני ועיקש. אחרי שהמשטר שרד מתקפה עוצמתית שנועדה להפילו, בטחונו העצמי מרקיע שחקים - וכנראה בצדק.
המצב הזה נובע מאישיותו של טראמפ ומסגנון הניהול שלו. האיש לא אפוי, לא צפוי וכנראה לא שפוי. הוא משוכנע שיכולותיו על-אנושיות; בציוץ מפורסם הציג את עצמו בדמותו של ישו. הוא הקיף את עצמו באומרי הן, שרובם בלתי מתאימים לתפקידיהם הבכירים ואיש מהם אינו מעז לחלוק עליו; קשה לדעת האם הוא מקבל תמונת מצב אמיתית, כולל כזו שאינה חיובית. הוא קיצץ בעשרות אחוזים את סגל המועצה לביטחון לאומי, ויצא לפסגה בבייג'ינג עם שי ג'ינפינג בלי אף דובר סינית. העובדה שארה"ב לא הייתה ערוכה לסגירת מצר הורמוז היא לכל הפחות רשלנות פושעת.
טראמפ מטפל באין-ספור נושאים בעת ובעונה אחת, רבים מהם - חסרי כל חשיבות ונובעים אך ורק מאישיותו הבעייתית. במקביל למלחמה באיראן, הוא עסק בצבע המים בבריכת ההשתקפות שבין אנדרטת לינקולן לאנדרטת וושינגטון; המשיך את הקמת אולם הנשפים בבית הלבן; מתח ביקורת בשידור חי על הנאום של עצמו בסעודת כתבי הבית הלבן; וכמובן שפך אש וגופרית על התקשורת ועל יריביו הפוליטיים, כולל בציוצים לפנות בוקר.
אין לטעות: לא מדובר בהוכחה ליכולת שכלית וניהולית פנומלית, אלא בדיוק ההיפך. טווח תשומת הלב של טראמפ קצר ביותר, הוא אינו מנהל הליך סדור של קבלת החלטות, ורבים ממהלכיו הם תוצאה של שליפה בגלל שמשהו הרגיז אותו או בגלל שמישהו לחש על אוזנו. לכן, כאשר טראמפ שולף את האיום התורן - כולם מבינים שמן הסתם לא מדובר במהלך מתוכנן, אלא בעוד ציוץ שדינו להתפוגג.
כל זה לא אומר שטראמפ לא עשוי/עלול לממש איום כלשהו, נגד איראן או נגד מישהו אחר. זה כן מסביר מדוע האיראנים מקשיחים את עמדותיהם, ומדוע לפי כל הסימנים ידם תהיה על העליונה גם במו"מ הנוכחי, כמו במזכר ההבנות של חודש יוני - ואולי אף במו"מ העתידי על הגרעין. הם מבינים שמי שרואה את עצמו כמועמד להר ראשמור, לא מאמץ את אמרתו של לינקולן: "טוב יותר לשתוק ולהיחשב טיפש, מאשר לדבר ולהתיר את הספק".
