הגביהו להם את השולחן - והם התחילו לקחת סיכונים מוצלחים יותר
חוקרים באוניברסיטת מקגיל גייסו כמעט 200 משתתפים ושינו את היציבה שלהם דרך סידור הרהיטים, כדי לעקוף את הביקורת שהפילה בשעתו את תיאוריית ״תנוחות הכוח״. היושבים זקוף דיווחו על תחושת גאווה חזקה יותר וצברו רווח גבוה יותר במשחק הבלון הווירטואלי, אם כי האפקטים היו מתונים ונמדדו בתנאי מעבדה
במעבדה באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול ישבו קרוב ל-200 סטודנטים ואנשי סגל מול טאבלט, מתוך הבנה שהם עוזרים לבדוק אפליקציה חדשה. חלקם קיבלו את המכשיר מונח על מעמד, על שולחן שהוגבה במיוחד, כך שהגב התיישר והמבט עלה קדימה. אחרים קיבלו בדיוק את אותה מטלה, אבל אצלם הטאבלט שכב שטוח על שולחן נמוך, והישיבה התכופפה קדימה כמעט מעצמה. ההוראות שקיבלו שתי הקבוצות עסקו באפליקציה בלבד.
הממצאים, שהתפרסמו בכתב העת British Journal of Psychology, זכו לתשומת לב רחבה בימים האחרונים. היושבים זקוף הגיעו לתוצאות טובות יותר במטלת נטילת הסיכונים, וגם דיווחו על תחושת גאווה חזקה משמעותית מזו של המתכופפים ושל קבוצת הביקורת. פרופ׳ חורחה ארמוני מהמחלקות לפסיכיאטריה ולפסיכולוגיה במקגיל, המחבר הבכיר של העבודה, חידד את ההבדל: ״במקום להתנהג בצורה אימפולסיבית יותר, הם נטלו סיכונים באופן יעיל יותר״.
המערך כלל שלוש קבוצות: זקופה, מתכופפת וקבוצת ביקורת שישבה בסידור רגיל. המשתתפים מילאו שאלוני דיווח עצמי על מצב הרוח ועל רגשות ספציפיים, ומבין כל המדדים הרגשיים בלטה דווקא הגאווה, רגש שנחשב בספרות המקצועית קשור לתחושת מסוגלות ולנכונות לפעול. כדי לאמת שהריהוט אכן עשה את שלו, הצוות הפעיל תוכנת וידאו שמדדה את זווית הצוואר של כל משתתף לאורך הניסוי. בתחקור בסוף המפגש התבקשו הנבדקים לנחש מה נמדד שם, ומעטים בלבד עלו על כך שהיציבה שלהם היא הנעלם המרכזי.
כאן נמצא החידוש האמיתי. בפסיכולוגיה מכירים את התופעה בשם מאפייני דרישה: ברגע שהחוקר מבקש מהנבדק להזדקף, הנבדק מבין מה מצפים ממנו ומתחיל לשחק את התפקיד. הרעיון להחליף את ההוראה בסידור הרהיטים הגיע מסורן ויינו-תברז׳, סטודנט מחקר במעבדה ואחד ממחברי העבודה. ״הממצאים מעלים שאלות מעניינות סביב השאלה האם מאפיינים יומיומיים של הסביבה שלנו, כמו ארגונומיה במקום העבודה, מסוגלים להשפיע בעדינות על מצב הרוח ועל ההתנהגות״, אמר ארמוני.
הצל הארוך של תנוחות הכוח
הזהירות המתודולוגית הזאת נולדה מפרשה מוכרת. ב-2010 פרסמו דנה קרני, איימי קאדי ואנדי יאפ מחקר על 42 משתתפים, שלפיו שתי דקות בתנוחה פתוחה ורחבה מעלות את רמת הטסטוסטרון, מורידות את הורמון הקורטיזול ומגדילות את הנכונות להסתכן. ההרצאה של קאדי בכנס TED הפכה לאחת הנצפות אי פעם, והמונח power pose חלחל לספרי הדרכה, לסדנאות ניהול ולהכנות לראיונות עבודה.
ב-2015 ניסתה קבוצה בראשות אווה ראנהיל לשחזר את הממצא במדגם גדול פי חמישה בקירוב, כ-200 משתתפים, ובמערך שבו הנסיין עצמו נותר עיוור לשיוך הקבוצתי. תחושת הכוח המדווחת אכן חזרה. ההורמונים ונכונות ההימור נשארו מאחור.
כעבור שנה עשתה קרני, המחברת הראשונה של העבודה המקורית, צעד נדיר בעולם האקדמי: היא פרסמה הצהרה שבה כתבה שהיא מתקשה להאמין שאפקט תנוחות הכוח אמיתי, והצביעה בעצמה על כשלים בשיטת הניתוח. הפרשה הפכה לאחד הסמלים המובהקים של משבר השחזור בפסיכולוגיה החברתית. בפרויקט שחזור רחב שבחן מחקרים פסיכולוגיים מכתבי עת מובילים הניבו 97 ניסויים תוצאה מובהקת במקור, ו-36 מהם בלבד שרדו את החזרה עליהם. מאז מקובל לדרוש מדגמים גדולים יותר, רישום מוקדם של ההשערות ותנאים מחמירים.
מה בעצם מודד משחק הבלון
המטלה שבה השתמשו החוקרים נקראת Balloon Analogue Risk Task, ובקיצור BART. היא פותחה בתחילת שנות האלפיים והפכה לאחד הכלים השכיחים למדידת נטילת סיכונים בתנאי מעבדה. על המסך מופיע בלון, וכל הקלקה מנפחת אותו עוד טיפה ומוסיפה כסף וירטואלי לקופה זמנית. המשתתף רשאי לעצור בכל רגע ולהעביר את הצבירה לחשבון הבטוח שלו, אבל הבלון מתפוצץ בשלב אקראי, ואז הסכום שהצטבר באותו סיבוב מתאדה. הציון המקובל הוא ממוצע הניפוחים בסיבובים שהסתיימו בהעברה בטוחה, והכלי משמש גם במחקרי התמכרויות, הימורים והתנהגות מסתכנת בקרב בני נוער.
היתרון של המבחן טמון בכך שהוא מייצר שני מספרים נפרדים: כמה סיכון נלקח, וכמה כסף נותר בסוף. מי שמנפח בפראות יאסוף הרבה פיצוצים ורווח דל, ומי שנוהג בזהירות יתרה יסיים עם סכום צנוע. למשחק יש אסטרטגיה אופטימלית תיאורטית, מספר ניפוחים ממוצע שממקסם את הרווח לאורך סיבובים רבים, ורוב הנבדקים בספרות המחקרית נעצרים הרבה לפניה ומוותרים על כסף בדרך. הקבוצה הזקופה ניפחה יותר וגם יצאה עם רווח גבוה יותר, וזה בדיוק ההבדל שאליו כיוון ארמוני.
- מולקולת השומן שנוסעת מהבטן אל המוח: כך השמנה מקדמת אלצהיימר
- 47 שניות: כמה זמן המוח נשאר על משימה אחת, ומה גובה כל החלפה
הגוף כשותף בהחלטה
התיאוריה שעומדת ברקע נקראת קוגניציה מגולמת. לפי הגישה הזאת, החשיבה מתנהלת בשיתוף פעולה הדוק עם הגוף: יציבה, נשימה, הבעות פנים, טמפרטורה ותחושות פנימיות מזינות בזמן אמת את המערכת שמייצרת רגש והחלטה. בשנים האחרונות התחום התרחב הרבה מעבר לשרירים ולשלד, וקו מחקר שלם עוסק בתיווך שמבצעים חיידקי המעי בין הגוף למצב הרוח. השילוב בין הענפים האלה מסביר למה עבודה על זווית הצוואר מתפרסמת דווקא בכתב עת פסיכולוגי ותיק.
ובכל זאת, ארמוני מיהר לצנן את הציפיות. ״הממצאים רחוקים מלהראות ששינוי יציבה מסוגל לחולל מהפך דרמטי בחייו של אדם״, אמר. גודל האפקטים היה מתון, הניסוי התקיים בחדר מעבדה מבוקר, והכסף שעל הכף היה וירטואלי. המרחק מכאן להחלטה על משכנתה או על הרכב תיק השקעות נותר עצום, והנתונים במחקר עוסקים במשחק מעבדתי בלבד. מי שמחפש את המשתנים שבאמת מבדילים בין משקיעים מוצלחים למשקיעים חלשים ימצא אותם בשדות מחקר אחרים לגמרי.
השאלה שנשארת פתוחה היא האם האפקט שורד מחוץ למעבדה. הצוות במקגיל מסמן את הארגונומיה במקום העבודה כיעד הבדיקה הבא, וזה בדיוק סוג הממצא שיצטרך לעבור שחזור עצמאי במעבדות אחרות, לפני שמישהו יתחיל להזיז שולחנות במשרד.
