חיילים התגייסו ל-30 חודשים והמדינה רוצה להאריך - שתשלם להם

קיצור שירות הסדיר מ-32 ל-30 חודשים הופך לאחד המבחנים הרגישים ביותר של הממשלה מול צה"ל, אבל בעיקר מול החיילים עצמם. חיילים שהתגייסו החל מיולי 2024 עשו זאת תחת מסגרת של 30 חודשי שירות. כעת, חודשים ספורים לפני שהשינוי מתחיל להשפיע בפועל על היקף הסד"כ, הצבא מזהיר מפגיעה חמורה בכוח האדם ומבקש מהדרג המדיני לשנות את המצב בחקיקה או בצו שעה.

הבעיה מתחילה בחוסר הוודאות. צעיר שמתגייס לצה"ל צריך לדעת מה משך השירות שלו, מתי הוא משתחרר, מתי הוא מתחיל ללמוד, לעבוד, לטוס או לבנות חיים אזרחיים. שינוי בדיעבד של תקופת השירות, גם אם יש לו הצדקה ביטחונית, הוא מהלך כבד. חייל שהתגייס ל-30 חודשים מגלה לפתע שהמערכת עשויה להחזיק אותו תקופה נוספת, או לשחרר אותו פורמלית ולזמן אותו מיד בצו 8. מבחינת החייל, התוצאה דומה: השירות מתארך, התכנון האישי מתערער והאמון נפגע.

צה"ל מציג טיעון מבצעי ברור. המחסור בכוח אדם משמעותי, המילואים נשחקים, וקיצור השירות עלול לפגוע בהכשרות, בקורסי מפקדים וביכולת להחזיק משימות בשטח. זה טיעון רציני. אבל הפתרון חייב להיות הוגן יותר כלפי מי שכבר נושא בנטל. אם המדינה זקוקה לעוד חודשיים שירות, היא צריכה לשלם עליהם כמו על שירות מילואים, או לפחות לייצר תגמול מוגדל ומשמעותי לחודשי ההארכה. האמת, היא צריכה לשלם יותר - מגיע פיצוי גדול לאנשים שחשבו שהם משתחררים ביום מסוים ומשאירים אותם עוד חודשיים (לפחות).

גם בהצעות הקודמות של מערכת הביטחון הוכר העיקרון הזה. המתווה להארכת השירות כלל תגמול נוסף למי שמשרת מעבר לחודש ה-28, עם אפשרות לתגמול מדורג לפי סוג התפקיד, היחידה ומשך השירות. כלומר, המדינה כבר הבינה שלא ניתן להאריך שירות חובה כאילו מדובר בשינוי טכני בלבד. אלא שתגמול כללי אינו מספיק כאשר מדובר בחיילים שכבר קבעו תוכניות ללימודים, לעבודה ולחיים שאחרי השחרור.

לעבור למודל מתגמל למשרתים

הדיון הזה קשור ישירות למשבר הגיוס הרחב. במשך שנים השיח התמקד בסנקציות על החרדים המשתמטים ובביטול זכויות למי שאינו נושא בנטל. זה חשוב, אבל זו רק חצי עבודה. המדינה צריכה לעבור למודל שבו המשרתים מקבלים הרבה יותר: שכר גבוה יותר בסדיר, תגמול מוגדל על הארכת שירות, הטבות אמיתיות בדיור, לימודים, מס ותעסוקה. לא רק ענישה של מי שמתחמק, אלא העדפה ברורה של מי שמשרת. ככה גם המתחמקים יקבלו מוטיבציה להגיע לשירות. בסוף, "לחם קודם לתורה". 

צה"ל יכול לטעון בצדק שהוא צריך חיילים. הממשלה יכולה לטעון בצדק שהביטחון מחייב גמישות. אבל החיילים אינם סעיף תקציבי ואינם משתנה טכני בסד"כ. הם התגייסו לפי כללים מסוימים. אם המדינה משנה את הכללים תוך כדי תנועה, בגלל שהיא לא מצליחה לגייס משתמטים, היא חייבת לפצות אותם.

וכך זה גם ישתלם לחיילים. יש לא מעטים שרצו ורוצים להמשיך במילואים כדי לצבור כסף לקראת האזרחות. כל התקופה מאז 7 באוקטובר היא תקופה שבה הצבא ביקש-דרש מחיילים להמשיך בשירות מילואים עם השחרור. זה במקרים רבים טוב לחיילים, הם יוצאים אחרי כמה חודשים עם כסף בכיס. זה המינימום שאפשר לתת להם. 

מודל כזה גם עשוי לצמצם את העיוות שנוצר בין מי שמשתחרר ונקרא מיד למילואים, לבין מי שנשאר עוד חודשים בשירות חובה. בשני המקרים מדובר בדחייה של היציאה לאזרחות ובפגיעה ביכולת להתחיל עבודה, לימודים או הכשרה מקצועית. ההבדל הוא שבמילואים המדינה מכירה בכך שמדובר בשירות שמגיע עליו תגמול, בעוד בהארכת שירות סדיר היא עלולה להתייחס לאותם חודשים כאילו הם חלק רגיל ובלתי משתנה מחובת השירות.

אם הממשלה רוצה להחזיר את השירות ל-32 חודשים, או אפילו לקדם הארכה רחבה יותר, היא צריכה לעשות זאת בשקיפות, בזמן, ובעיקר עם מחיר ברור שהמדינה מוכנה לשלם. לא ייתכן שהפתרון למחסור בכוח אדם יהיה פשוט לקחת עוד זמן מצעירים שכבר התגייסו, בזמן שהוויכוח על הרחבת מעגל המשרתים נמשך ללא הכרעה.