22 שנה חיו יחד בלי חתונה - כעת הוא יקבל מחצית מהדירה
בית המשפט לענייני משפחה באשדוד קבע כי גבר שהתגורר עם בת זוגו במשך יותר משני עשורים היה ידוע בציבור שלה, והוא זכאי למחצית הזכויות בדירה - חרף צוואה שהורישה הכל לבנה, ואף שבשנים הראשונות הוא גם חתם איתה על חוזי שכירות עבור אותה דירה
זה התחיל כמו סיפור על שוכר ומשכירה, ונגמר בפסק דין שמעניק לגבר מחצית מדירה שכלל לא היתה רשומה על שמו. השופטת עפרה גיא, מבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, נדרשה להכריע בשאלה שמטרידה לא מעט זוגות בישראל: מתי יחסים ארוכי שנים נהפכים לידועים בציבור עם כל המשמעויות הרכושיות שבכך - גם כשאין תעודת נישואים, הסכם ממון, או אפילו הודעה רשמית לביטוח הלאומי.
הסיפור התחיל ב-1998, כשגבר עבר לגור בדירה באשדוד ששייכת לאשה שהכיר שנה קודם לכן. השניים, שכל אחד מהם התגרש אחרי מערכת נישואים קודמת, חתמו בתחילה על חוזי שכירות סדירים. "לכתב ההגנה צורפו הסכמי שכירות בין המנוחה לבין האיש לשנים 1998-2009", כך נקבע בפסק הדין. אלא שמ-2009 הפסיקו השניים לחתום על חוזים חדשים, וכפי שקבעה השופטת, "לא מצאתי נימוק מניח הדעת" לכך שהגבר יסרב פתאום לחתום על חוזה שכירות רגיל, אחרי שעשה זאת ללא בעיה במשך עשר שנים.
בני הזוג התגוררו יחד עד שהאשה נפטרה ב-2019. אלא שבצוואה שערכה ב-2014 היא הורישה את מלוא זכויותיה בדירה - הנכס היחיד שהיה בבעלותה - לבנה מנישואיה הקודמים. הבן קיבל צו קיום צוואה וזכויות הדירה נרשמו על שמו. ארבעה חודשים בלבד לאחר הפטירה, החתים הבן את בן זוגה של אמו על הסכם שכירות חדש לשנתיים, הפעם ללא תשלום כלל. "יוער כי בהתאם לסעיף 6.1 להסכם, נקבע כי גובה תמורת השכירות יעמוד על דמי שכירות בסך של 0 ₪ לכל חודש שכירות", מציינת השופטת.
בהמשך פתח הבן בהליכי פינוי נגד הגבר, שהתמשכו בין הערכאות עד שהגיעו לבית המשפט לענייני משפחה, שם טען הגבר טענה הפוכה לגמרי: הוא לא היה שוכר בשום שלב, אלא בן זוגה של המנוחה במשך 22 שנה, ולכן מגיע לו לפחות מחצית מהזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף בין ידועים בציבור.
בן לוויה בלבד?
הבן מצדו, טען שמדובר ב"בן לוויה" בלבד - יחסים חבריים שלא כללו "חיי משפחה, לא מערכת יחסים זוגית ולא אינטימית". הוא אף העלה טענות קשות שלפיהן האם רצתה להיפרד מהגבר בעבר בעקבות התנהגות אלימה ומנצלת, אך ביקשה מחברותיה שלא לספר לו על כך.
השופטת גיא לא קנתה את הגרסה הזו. היא ביססה את קביעתה על שורת ראיות: תמונות מטיולים משותפים בחו"ל, ביקורים אצל הבן בקנדה, השתתפות באירועים משפחתיים, עדות של חברה שראתה את בני הזוג ישנים באותה המיטה, וגם, במידה רבה, הכיתוב על מצבת הקבר, שם נכתב "אשתי אמי סבתנו ואחותי היקרה". הבן טען שהוא זה שבחר את הנוסח ביחד עם הגבר, ורק בדיעבד "הפריע לו" הכיתוב, אך הוא מעולם לא פעל לשנות אותו.
מעבר ליחסים האישיים, המפתח להכרעה היה דווקא הכסף. חשבון בנק שהיה רשום פורמלית על שם הבן שימש בפועל את בני הזוג לניהול משק הבית ותשלום המשכנתא במשך שנים. הגבר הוכיח שהוא העביר לאותו החשבון סכומים גבוהים משמעותית מדמי השכירות המוסכמים - עשרות אלפי שקלים בשנה - כולל את משכורתו, קרן ההשתלמות שלו וכספי ביטוח. השופטת קבעה כי "הסיבה היחידה שבגינה העביר כספי משכורתו לחשבון על שם הבן... היתה כי בני הזוג ראו בו חשבון משותף של שניהם". גם עלות שיפוץ הדירה, כ-200 אלף שקל, מומנה לפחות בחלקה מאותו חשבון.
בהתבסס על כל אלה קבעה השופטת כי מדובר בבני זוג ידועים בציבור לכל הפחות מ-2004, וכי הוכחה גם כוונת שיתוף ספציפית בדירה עצמה - הרף המחמיר יותר הנדרש כשמדובר בנכס שנרכש עוד לפני תחילת הקשר. התוצאה: התביעה התקבלה במלואה, נקבע כי הגבר בעלים של מחצית הזכויות בדירה, אף שהיא רשומה כיום על שם הבן, והבן חויב לשלם לו 40 אלף שקל הוצאות משפט.
