השקר הגדול של האקדמיה למשפטים: המכללות גונבות את הסטודנטים

במשך שנים מכרה מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל חלום פשוט: למדו משפטים, השלימו התמחות, עברו את בחינת הלשכה - והדרך למקצוע מכובד, לעצמאות כלכלית ולהשפעה ציבורית תהיה פתוחה. אלא שהמספרים מספרים סיפור אחר. עבור רבים, בעיקר במכללות, התואר במשפטים הפך ממסלול כניסה למקצוע למסלול ארוך ויקר שבסופו מחכה מחסום שרבים אינם מצליחים לעבור. הם מקבלים סיכוי-צ'אנס, בדיוק כמו במפעל הפיס - זכות להיות עורך דין, אבל אלפים רבים בכל מחזור ורבבות בסה"כ לא מגיעים לדיפלומה. המכללות מוכרות להם חלום בכסף יקר וגורמות להם מפח נפש גדול, כשבדרך הם ממלאות את הכיסים שלהם - המכללות, אל תטעו זה גוף למטרת רווח. לא רווח של עסק-פירמה, אלא רווח של השולטים - המנהלים הבכירים והמרצים הבכירים שלוקחים הביתה כל שנה כמה מיליונים טובים. עד כדי כך הם מתעשרים שכדי שלא לחשוף את נתוני השכר שלהם חלקם העדיפו באופן לא רציונלי כלכלית לוותר על מענק המדינה שמחייב גם שקיפות ופירוט שכר. 

לכאורה הכל ברור וידוע. הסטודנטים אמורים לדעת שלא בטוח שיעברו את המבחנים. מעבר לזה, ממש לא סוד שהמכללות מקבלות ברף נמוך משמעותית מהאוניברסיטאות. ממש לא סוד ששכר הלימוד שם לרוב פי כמה מהאוניברסיטאות. גם ידוע שהחדירה שלהם הובילה להצפה ענקית של עורכי דין, חלקם לא היו מקבלים דיפלומה לפני עשור. האיכות ירדה. הביקוש הגדול גרם לכםך שההיצע - מכסות העוברים עלתה (יותר מדי) ושנכנסו הרבה אנשים לא מתאימים למקצוע ונשארו בחוץ רבבות שלמדו ולא עברו את המבחנים.    

הנתונים שפורסמו שבוע שעבר, הם נתונים קשים: בבחינת ההסמכה שנערכה הקיץ ניגשו 3,081 נבחנים. 1,953 עברו את הבחינה ועתידים להצטרף למאגר עצום של קרוב ל-110 אלף בעלי רישיון, מתוכם לפי ההערכה פעילים כ-70-60 אלף . ישראל היא כבר אחת המדינות הצפופות בעולם במספר עורכי הדין ביחס לאוכלוסייה. המספר הכולל של העוברים עלול ליצור רושם שמערכת ההכשרה מתפקדת. אבל כשמפרקים את הנתונים לפי מוסד לימודים, מתגלה פער שקשה להסביר רק באמצעות מבחן קשה, לחץ או יום לא מוצלח.

79% באוניברסיטאות, 36% במכללות

מבין בוגרי האוניברסיטאות שניגשו לבחינה, 79% עברו אותה והציון הממוצע שלהם עמד על 65.7. בקרב בוגרי המכללות שיעור המעבר היה 36% בלבד והציון הממוצע עמד על 55.4. זהו פער של 43 נקודות אחוז בשיעור המעבר - יותר מפי שניים.

גם צמרת הדירוג ברורה: האוניברסיטה העברית הובילה עם 90% מעבר וציון ממוצע של 67.9; אוניברסיטת תל אביב רשמה 83% וציון ממוצע של 67.2; ובר-אילן הגיעה ל־77% ולציון של 64.4. המסלול האקדמי המכללה למינהל שבר הפעם את החלוקה המסורתית והתברג במקום הרביעי, עם 75% מעבר וציון ממוצע של 65.6 - תוצאה שמוכיחה כי עצם היותו של מוסד מכללה אינו גזר דין אקדמי.

בהמשך הרשימה נמצאות אוניברסיטת חיפה עם 74%, המרכז האקדמי פרס עם 67%, המכללה האקדמית ספיר עם 66% ואוניברסיטת רייכמן עם 54%. אחריהן הפער נעשה חריף: המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רשם 33% מעבר, המכללה האקדמית נתניה 32%, והקריה האקדמית אונו 28% בלבד.

המקרה של הקריה האקדמית אונו דורש תשומת לב מיוחדת בשל ההיקף. לפי הנתונים שפורסמו, 1,034 מבוגריה ניגשו לבחינה - כ-35% מכלל הנבחנים - אך רק 28% עברו. כלומר, מוסד אחד אחראי ליותר משליש מהנבחנים בבחינה, בזמן שפחות משליש מבוגריו עברו אותה.

לא נכון להסיק מכך שכל בוגר מכללה הוא משפטן חלש או שכל בוגר אוניברסיטה הוא עורך דין טוב. הבחינה אינה מודדת לבדה יושרה, כושר שכנוע, רגישות ללקוח, יכולת ניהול תיק או שיקול דעת. היא גם מושפעת מהרכב הנבחנים: מכללות מקבלות לעיתים סטודנטים מבוגרים יותר, עובדים, הורים ובני קבוצות שהאוניברסיטאות לא תמיד פתחו בפניהם את הדלת. אבל כאשר פערי ההצלחה חוזרים על עצמם ובקנה מידה כזה, אי אפשר להטיל את מלוא האחריות על הסטודנט הבודד. מדובר בכשל מוסדי חריף, שמחייב לשאול את מי משרת המודל הקיים: את הסטודנטים המבקשים לרכוש מקצוע, או מערכת הנהלה והוראה שנהנית מהכנסותיהם גם כאשר רובם אינם עוברים את בחינת ההסמכה?

מוסד שגובה שכר לימוד מאלפי סטודנטים אינו יכול להסתפק באמירה שהוא מוכר השכלה ולא רישיון. כאשר לימודי המשפטים משווקים כמסלול לקריירה, וכאשר רוב הבוגרים שניגשים לבחינה אינם עוברים אותה, מתעורר חשש שהסיכון כולו הועבר אל הסטודנטים: המוסד גובה את הכסף הגדול, המנהלים והמרצים מקבלים את שכרם, ואילו הבוגרים נותרים עם תואר יקר, שנים שהושקעו וסיכוי מוגבל להשתלב במקצוע שלשמו נרשמו. את מחיר הכשל הזה משלמים לבסוף גם הציבור ומערכת המשפט.

שער הכניסה הורחב - שער היציאה נותר צר

הקמת המכללות למשפטים חוללה שינוי חברתי חשוב. במשך שנים נשלטו לימודי המשפטים בידי מספר קטן של אוניברסיטאות ובידי תנאי קבלה גבוהים. המכללות אפשרו לאלפי צעירים מהפריפריה, לסטודנטים עובדים, לעולים ולמי שלא הצטיינו בפסיכומטרי ללמוד משפטים ולנסות להשתלב במערכת. זו תרומה שאסור לבטל בזלזול. הנגשת ההשכלה אינה מילה גסה, ומונופול של שלוש פקולטות ותיקות אינו ערובה לצדק חברתי או למצוינות מקצועית. אלא שהנגשה שאינה מלווה בסיכויי הצלחה סבירים עלולה להפוך מניידות חברתית למלכודת כלכלית, הצפת המקצוע והורדת הערך שלו לציבור הרחב. 

מוסד שמקבל מחזורים גדולים, גובה שכר לימוד במשך שלוש שנים וחצי ומעניק תואר לרבים - אך שולח לבחינת ההסמכה קבוצה שרובה נכשלת - אינו יכול להסתפק בטענה שתפקידו מסתיים עם הענקת התעודה. פורמלית, תואר במשפטים אינו רישיון לעריכת דין. מעשית, ברור שחלק גדול מהנרשמים מגיעים כדי לעסוק במקצוע. כך משווקות התוכניות, כך תופסים אותן המועמדים, ועל הציפייה הזאת מבוסס המודל הכלכלי. הבעיה, אינה שמוסד אקדמי רוצה להרוויח. הבעיה מתחילה כאשר האינטרס להגדיל הכנסות גובר על החובה לסנן, ללמד, לתמוך - ובמידת הצורך גם לומר למועמד ביושר שהמסלול אינו מתאים לו.

הנתונים לפי מספר הניסיונות מדאיגים לא פחות. מבין 1,809 הנבחנים שניגשו בפעם הראשונה עברו 61%. בניסיון השני ירד שיעור המעבר ל-21% מקרב 493 נבחנים, ובניסיון השלישי הוא צנח ל-6% מתוך 617 נבחנים. המשמעות היא שמאות בוגרים לכודים במעגל של קורסי הכנה, בחינות חוזרות, אובדן הכנסה ודחיית הכניסה לשוק העבודה. אחרי שלוש שנים וחצי של לימודים ותקופת התמחות, הם מגלים שהסיכוי לעבור בניסיון שלישי קטן מאוד. אלו מאות שניגשו עכשיו וכל מחזור יש מאות שמתייאשים, מדובר על רבבות שלא יהיו עורכי דין.  

ההצפה פוגעת גם בציבור

אפשר לטעון שתחרות בין עורכי דין מיטיבה עם הלקוחות ומוזילה שירותים. במידה מסוימת זה נכון. הגישה לייעוץ משפטי אינה צריכה להיות שמורה לבעלי הון, וריבוי עורכי דין יכול להרחיב שירותים בפריפריה ובתחומים שאינם זוכים לטיפול מספק. אבל הצפה בלתי מבוקרת יוצרת גם תמריצים שליליים: שכר נמוך לעורכי דין צעירים, התמחות בתנאים ירודים, לחץ לקבל כל תיק, שיווק אגרסיבי ולעיתים כניסה לתחומים ללא ניסיון מספיק. כשאלפי בוגרים מתחרים על מספר מוגבל של משרות איכותיות, הכוח עובר למעסיקים ולמוסדות - לא לבוגרים ולא בהכרח לציבור. אין צורך לצמצם את מספר עורכי הדין כדי להגן על מי שכבר נמצא במקצוע. גילדה שסוגרת את שעריה מטעמים כלכליים אינה פתרון ראוי. אבל יש צורך להפסיק מצב שבו ההשכלה הגבוהה מייצרת ציפייה מקצועית שאינה תואמת את סיכויי ההצלחה ואת הביקוש בשוק.