האם אפשר לא להשכיר דירה לגייז כי הם גייז?
בית המשפט דחה תביעה של צעיר מהקהילה הגאה שטען כי סורב לשכור דירה בתל אביב בשל נטייתו המינית. בפסק הדין נקבע כי אף שאין מקום לאפליה, חוק איסור הפליה אינו חל על השכרת דירת מגורים פרטית.
דוד אלבז ובן זוגו דאז ביקשו לשכור יחד דירה בתל אביב. הם פנו ליונתן בקר, שפרסם ב"מרקטפלייס" של פייסבוק מודעה עבור דירת שני חדרים המתאימה "לזוג, שותפה או שותפות". בקר אישר שהדירה מתאימה לזוג. אלבז הסביר שייכנס תחילה לבדו, ולאחר מכן יצטרף אליו בן זוגו. התשובה שקיבל קצרה הייתה: "נכוונו מזכרים. מצטער." אלבז השיב כי מדובר באפליה בלתי חוקית - ובכך נגמרה כל התקשורת בין הצדדים.
בתביעה שהגיש לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו, עמד אלבז על פיצוי של 23,900 שקלים מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000, ומכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בדיון תיאר כיצד התשובה פגעה בו קשות. "הוא תיאר את קשייו כצעיר הנמנה על הקהילה הגאה ועל ההודעה על כך בפומבי וכי התנהלות זו החזירה אחורה את כל תחושותיו הקשות," נרשם בפסק הדין.
מה הסביר בקר - ולמה הדירה בכלל לא שלו?
הנתבעים הבהירו כי הדירה שייכת לעדה בקר, אמו בת ה-80 של יונתן, שמסייע לה בהשכרתה. עדה בקר הסבירה בעדותה כי בעבר השכירה את הדירה לגברים, "ואלה נהגו בה באופן קשה על גבול האלימות," כפי שנרשם בפסק הדין. לאחר חוויות אלה ביקשה להשכיר את הדירה לנשים בלבד, ולכל היותר לזוג - מתוך חשש אישי ממשי, לא מתוך כוונה לפגוע. "לא הייתה כל כוונה לפגוע בתובע לא מחמת המגדר שלו ובוודאי שלא בשל נטייתו המינית," טענו הנתבעים.
האם חוק איסור הפליה חל בכלל על דירה פרטית?
הרשמת הבכירה הלנה בורוכוביץ' ליטוין לא הטילה כל ספק בכלל עצמו: "אין כל ספק שאין מקום להפלות אף אדם וודאי שלא על בסיס מגדר ולא על בסיס נטייה מינית," כתבה, וציטטה את בית המשפט העליון שקבע כי "הפליה על בסיס נטייה מינית היא הפליה המבוססת על שיוך קבוצתי 'חשוד', וככזו היא נכללת ב'גרעין הקשה' של הזכות לשוויון." ועם זאת - התביעה נדחתה.
הסיבה: חוק איסור הפליה, כך קבעה הרשמת, אינו חל על דירות מגורים פרטיות. היא נסמכה על פסיקת בית המשפט העליון שקבעה כי "בעוד במשפט הציבורי תחולתו של עיקרון השוויון היא מובהקת, ומוטלת על רשויות השלטון חובה לכבד את הזכות לשוויון כזכות חוקתית נגזרת, נקודת המוצא היא שבהיעדר חקיקה פרטנית לא מוטלת חובה דומה על פרטים האחד כלפי משנהו." המשפט הפרטי, כך נקבע, מושתת על עקרון החירות - לא רק על עקרון השוויון.
עוד הסתמכה הרשמת על פסיקה שהבחינה בין מכירת דירה על ידי קבלן - שחוק איסור האפליה חל עליה - לבין מכירה או השכרה על ידי אדם פרטי, שאינן בגדר "מוצר או שירות ציבורי." מסקנתה הייתה ברורה: "גם השכרתו של נכס פרטי בידיה של נתבעת פרטית אינם מוצר או שירות ציבורי והחוק האמור לא חל במקרה זה."
מה קרה למשא ומתן עצמו?
לצד השאלה המשפטית, ציינה הרשמת גם את נסיבות המקרה הקונקרטיות: המשא ומתן בין הצדדים היה ראשוני ביותר. הצדדים לא נפגשו, אלבז לא ביקר בדירה, לא נדונו תנאי השכירות ולא נעשו בדיקות. כפסיקה שצוטטה בפסק הדין קבעה במקרה דומה - בו משכירה סירבה להשכיר לזוג נשים לסביות: "אופי ההתקשרות - מדובר בחוזה שכירות פוטנציאלי, בו בעלת הדירה אומנם לא גרה במקום, אך מדובר בבעלת דירה פרטית, כאשר רכושה שלה הוא בעל חשיבות ומשקל גבוהים באופן יחסי."
התביעה נדחתה במלואה. לפנים משורת הדין בחרה הרשמת שלא לחייב את אלבז בהוצאות - כל צד יישא בהוצאותיו. פסק הדין ניתן ב-8 ביוני 2026.
השאלה שנותרת פתוחה - כפי שמדגישים פסקי דין אחרים בתחום השכירות ויחסי שוכר-משכיר - היא עד כמה רחב הפער בין הכלל המשפטי לבין המציאות בשוק: חוק איסור הפליה אינו מגן על מחפשי דירה מפני סירוב של בעל נכס פרטי, בין אם הסיבה לסירוב מוצהרת ובין אם לא.
