על חשבון הציבור - המפלגות בחובות של עשרות מיליונים, אבל הכסף שוב זורם

מערכת הבחירות הבאה עוד לא יצאה לדרך רשמית - אבל הכסף כבר זורם. למרות חובות מצטברים של עשרות מיליוני שקלים, המפלגות בישראל צפויות לקבל מקדמות מימון ציבורי בהיקף של עד כ-165 מיליון שקל. המנגנון, שנועד להבטיח תחרות דמוקרטית הוגנת, הפך לאורך השנים למערכת שמאפשרת גלגול חובות, דחיית הפסדים - ולעיתים גם מחיקה בפועל של כספי ציבור.

מפלגת השלטון - חייבת 17 מיליון ש"ח

חובות כבדים - והכסף ממשיך לזרום

 הנתונים מצביעים על תמונה בעייתית: החוב הכולל של המפלגות חוצה את רף 75 מיליון השקלים. רק המפלגות המכהנות בכנסת נושאות חוב של כ-42 מיליון שקל, כאשר בראש הרשימה ניצבת הליכוד עם כ-17 מיליון שקל - פער משמעותי מכל יתר המפלגות. אחריה יש עתיד עם כ-5.4 מיליון שקל, חוסן לישראל עם כ־3.3 מיליון שקל, רע"ם וישראל ביתנו עם כ-3 מיליון שקל כל אחת.

גם מפלגת העבודה, דגל התורה ו־אגודת ישראל מחזיקות חובות של מיליוני שקלים. לצד אלה, קיימת קבוצה נוספת של מפלגות שכבר אינן מיוצגות בכנסת - ושם הסיכון גבוה יותר. מרצ מובילה עם חוב של כ-10.2 מיליון שקל, אחריה ימינה עם כ-9 מיליון שקל. כאשר מפלגה יוצאת מהכנסת, היכולת להחזיר את החוב נשחקת משמעותית - ולעיתים הופכת תיאורטית בלבד.

יש עתיד - עם חוב של מעל 5 מיליון שקלים

מקדמות של עד 165 מיליון שקל

 למרות החובות, מנגנון המימון הציבורי ממשיך לפעול במלואו. עם הגשת הרשימות לבחירות, צפויות המפלגות המכהנות לקבל מקדמות בהיקף של כ-140 מיליון שקל. כאשר מוסיפים לכך אפשרות למימון לרשימות חדשות, החשיפה הכוללת עשויה להגיע לכ-165 מיליון שקל. המקדמות נקבעות לפי כוחן הנוכחי של המפלגות בכנסת: כל חבר כנסת שווה כ-1.65 מיליון שקל במימון הבחירות, ובנוסף ניתנת מקדמה של כ-1.15 מיליון שקל לכל חבר כנסת מכהן. 

המשמעות היא שמפלגות גדולות ממשיכות לקבל סכומים גבוהים - גם אם כוחן הציבורי נשחק בסקרים. כך למשל, הליכוד צפוי לקבל מקדמה של כ-38 מיליון שקל, ויש עתיד כ־27.5 מיליון שקל. גם מפלגות בינוניות זכאויות למקדמות: ש"ס תקבל מקדמה של כ-13 מיליון שקל, הציונות הדתית, יהדות התורה, ישראל ביתנו והמחנה הממלכתי יקבלו בין 7 ל-9.5 מיליון שקל. גם בני גנץ שעל-פי הסקרים מצביעים על היחלשות דרמטית, צפוי לקבל מקדמה.

גנץ. מדשדש בסקרים אבל יקבל מקדמה

מודל שמגלגל חובות קדימה

 המנגנון בנוי כך שהמפלגות אמורות להחזיר את המקדמות וההלוואות לאחר הבחירות, באמצעות המימון שיקבלו לפי תוצאותיהן בפועל. אלא שבפועל, כאשר מפלגה מאבדת כוח – ההכנסות העתידיות אינן מספיקות לכיסוי החוב. בניגוד לחברה עסקית, מפלגה אינה פושטת רגל במובן הרגיל. היא יכולה להמשיך להתקיים, להתמזג או להיעלם - אך החוב לא תמיד נגבה במלואו. 

בנוסף, המפלגות מקבלות מימון שוטף חודשי של כ-100 אלף שקל לכל חבר כנסת, סכום שאמור לשמש גם להחזר חובות - אך לרוב אינו מספיק. התוצאה היא מערכת שמאפשרת “לגלגל” חובות בין מערכות בחירות, מתוך הנחה שתמיד תהיה מערכת נוספת שתספק חמצן תקציבי.

הפער בין השיח הכלכלי הציבורי לבין ההתנהלות בפועל בולט במיוחד. בעוד הממשלה מדברת על גירעון, קיצוצים ומשמעת תקציבית, מימון המפלגות ממשיך לפעול במנגנון כמעט אוטומטי - גם כאשר הסיכוי להחזר מלא נמוך. הבעיה מחריפה במקרה של מפלגות שנעלמות מהזירה. ללא ייצוג בכנסת וללא מימון שוטף, אין להן כמעט יכולת להחזיר חובות - מה שהופך חלק מהסכומים ל”חובות אבודים” בפועל.

בהשורה התחתונה, מימון המפלגות נועד להבטיח דמוקרטיה תחרותית ושוויונית, אך בפועל הוא יוצר מערכת עם תמריצים בעייתיים: חובות שאינם נסגרים בזמן, מקדמות שממשיכות לזרום, וסיכון הולך וגדל לכספי הציבור. כל עוד הכללים לא משתנים - הבחירות הבאות כבר ממומנות, אבל החשבון האמיתי יגיע רק אחריהן.