המהנדס בן ה-91 שתכנן את חניון הברזל הורשע בגרימת מוות ברשלנות - ונחסך ממנו מאסר בפועל

ביום 5 בספטמבר 2016, בשעות אחר הצהריים, התמוטט חלק נרחב ממבנה חניון הברזל ברמת החייל בתל אביב. שישה פועלים שעבדו באתר נקברו תחת ההריסות ונהרגו: אולג מישאלוב, אולג יעקובוב, רוסלן איסקוב, איעד מערוף, דואבשה מוחמד ודניס דיאנצו. עשרים ושלושה פועלים נוספים נחבלו. החניון התת-קרקעי, שאמור היה לספק כ-500 מקומות חניה, היה בשלבי בנייה סופיים ותוכנן להיפתח לשימוש הציבור זמן קצר לאחר האסון. מעליו תוכננו גינה, שבילים, ואף רכבת קלה שתעבור מעליו בעתיד.

כמעט עשור לאחר האסון, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, נפל דברו של המהנדס שתכנן את המבנה. סגן נשיאת בית המשפט, השופט אור ממון, גזר את דינו של חנוך צחר, כיום בן 91, ושל שותפות "מילר שנבל צחר ושות'" שבבעלותו. השניים הורשעו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות בשישה מקרים ובגרימת חבלה ברשלנות, לאחר שכפרו באשמה וניהלו הליך הוכחות ארוך.

"מבנה מסוכן מעת סיום התכנון"

בהכרעת הדין, לפני כשנה קיבל השופט ממון את עמדת המאשימה - פרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) באמצעות עורכי הדין אור גוטמן ואריאל גטניו - בדבר שורה של כשלי תכנון חמורים בתכניות שהכין צחר. השופט קבע כי תקרת החניון התמוטטה בשל "כשל חדירה" בהיקף העומס, במילים פשוטות - לא עמדו בתקינות העומס. 

ממצאי בית המשפט בדבר אחריותו של המתכנן היו חד משמעיים. כפי שכתב השופט ממון: "האחראי לכשל זה הוא הנאשם שלא רק שלא תכנן תקרת המבנה בהתאם לכוחות התכן לחדירה (מחושבים במצב גבולי של הרס) לפי התקן המחייב, הוא אף לא ביצע בדיקות חישובי חדירה לתקרה במהלך התכנון, בדיקות שניתן היה לבצען בקלות יחסית, ואם היו מבוצעות הכשל היה מתגלה וסביר שנמנע".

התוצאה המעשית, כפי שקבע בית המשפט, הייתה שהתסבולת לחדירה בתקרה שתכנן הנאשם הייתה נמוכה ביותר מפי 2 מהנדרש. ככל הנראה בשל כך, ולמעשה כבר מעת סיום התכנון, המבנה שתוכנן ובהמשך הוקם לפי תכניות צחר ענה להגדרה של "מבנה מסוכן".

השופט פירט כי מעבר לכשל הבסיסי והחמור שהוביל להתמוטטות, היו בתכניות כשלים הנדסיים נוספים, בהם אי עמידה בתקן בהיבט של מניעת התמוטטות בשרשרת, כשל שהוביל להתמוטטות נרחבת של המבנה. בנוסף, הנאשם תכנן את תכניות המבנה בניגוד לתקנים ישראליים מחייבים, ובדיקות לאיתור הכשלים ניתן היה לבצע בקלות יחסית.

השופט פירט כי ההתנהלות לימדה על "תהליכי עבודה לקויים - הקמת מבנה ללא תיק חישובים מסודר שכולל חישובי חדירה וחישובים הכרחיים נוספים, ביצוע חישובים חלקיים, ביצוע חישובים ב'ראש' ללא תיעוד כתוב וכדומה". המסקנה הייתה חד-משמעית: התנהלותו של צחר מלמדת על רשלנות ברף חומרה גבוה.

הפרקליטות דרשה שש שנות מאסר - וויתרה

נקודת המפנה בתיק הגיעה סביב מצבו הבריאותי של הנאשם. כבר במועד הכרעת הדין עתר הסנגור, עורך הדין יינון סרטל, לדחייה בת 60 ימים, מאחר שהנאשם "במצב בריאותי לא פשוט". בהמשך הועברה חוות דעת רפואית מטעם הסניגוריה לעיון המאשימה, שמינתה מומחה רפואי מטעמה. זה בדק את הנאשם ואת החומרים הרפואיים, והגיע למסקנות דומות לאלו של מומחה ההגנה.

עמדת המאשימה בטיעונים לעונש הייתה יוצאת דופן. התובע הצהיר בפה מלא כי לולא הנסיבות הרפואיות, ענישתו של צחר הייתה חמורה בהרבה. בדבריו שנרשמו בפרוטוקול אמר: "אלמלא נסיבות חריגות במיוחד כפי שתיכף נתאר שמקורן בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית המשפט, הייתה המאשימה למתחם עונש מתחיל מ-6 שנות מאסר. עמדה הזאת נגזרת מרמת מידת ערך חברתי המוגן שנפגע שהוא קדושת החיים שהוא הנעלה בערכים החברתיים. כמו כן הייתה נגזרת מרמת הרשלנות הגבוהה כפי שנקבע, מספר קורבנות, מרכזיות תפקידו של הנאשם והפגיעה הקשה באמון הציבור בבטיחות הבנייה".

ההחלטה לסטות מעמדה זו הוצגה על ידי התובע כצעד חריג ביותר. וכך אמר: "המאשימה בחנה היטב שתי חוות הדעת שהגיעו והגיעה למסקנה כי לצד חומרת המעשים נמצא מציאות חריגה ביותר של נאשם בן 91 שמצבו הרפואי והתפקודי נבחן לעומק... שני המומחים דומות באשר לקושי הממשי בריצוי מאסר בפועל. המאשימה אינה מקלה ראש כמובן לאסון, להפך. אולם גם במקרים החמורים ביותר נדרשת בחינה אחראית והוגנת של שלילת הענישה... המאשימה החליטה לסטות בעמדתה העקרונית בדבר הטלת העונש של מאסר בפועל. עמדה זו חשוב לציין לא נולדה מתוך הקלה עם המעשה אלא מתוך מחויבות לעקרונות של צדק מידתיות ואנושיות בענישה. כאמור גם כשמדובר בתיקים החמורים ביותר".

התנגדות משפחה אחת: "שימת פס על תקנים מובילה לישיבה בכלא"

הפרקליטות פנתה לבאי כוחן של משפחות המנוחים לפני גיבוש העמדה העונשית. לדברי התובע, באי כוחם של חמישה מששת המנוחים הבינו את פני הדברים וקיבלו למעשה את העמדה. אך משפחה אחת התנגדה בתקיפות. עורך הדין ורואה החשבון גדי שילדן, שייצג את האלמנה והיתומה של המנוח רוסלן איסקוב, הגיש מסמך בכתב שבו הביע התנגדות נחרצת לעמדה שלא מבקשת מאסר בפועל. לטענתו, הנאשם מתחמק זו השנה העשירית מאחריותו לאסון הכבד: "הגיעה העת להפסיק את המניפולציות שלו, ולקבל עמדת השב"ס שהם מסוגלים לטפל בנאשם בכלא יהא מצבו הבריאותי אשר יהיה. בנוסף, למען יראו וייראו אותם מתנשאים מלכתחילה - בכל אסון עתידי - ש'שימת פס' על תקנים, על הוראות, נהלים וכיוצ"ב מוליכים לישיבה ארוכה וממושכת בכלא. אחרת - מבלי להרהר זה הקטליזטור לאסון הבא, ומבוקש מכבוד בית המשפט שלא לתת לכך יד".

חרף התנגדות זו, עמדה הפרקליטות על דעתה כי מדובר במקרה קצה שמצדיק חריגה מן הכלל והימנעות מענישה בפועל. התובע עתר להטיל ענישה של מאסר על תנאי לצד ענישה כלכלית מוחשית, קנס בגובה עשרות אלפי שקלים, ופיצוי למשפחות המנוחים בסך 200,000 שקלים לכל משפחה. באשר לגובה הפיצוי, ציין התובע כי בהסדר שנכרת בתיק עם שני נאשמים נוספים, שמידת אחריותם הייתה נמוכה ומסדר שני בלבד, נפסק פיצוי של כ-100,000 שקלים לכל משפחת מנוח, ועל כן הפיצוי מצחר צריך להיות כפול.

"פרויקט חייו קרס אל מול עיניו"

מצדו, פרס הסנגור תמונה מורכבת של הנאשם. צחר, יליד טבריה, גדל בבית של "עשייה ציבורית", למד הנדסה אזרחית בטכניון והתגייס לעתודה. הוא עשה קורס מכ"ים וקורס קצינים, והיה ממקימי חיל ההנדסה הקרבית. הוא נטל חלק בצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, השתתף במלחמות אחרות, ואף לאחר שחרורו המשיך בפעילות התנדבותית בצה"ל. שורה ארוכה של עדים הובאה על ידי ההגנה כדי לצייר את דמותו המקצועית של הנאשם. ככל הנראה, זהו חלק מהעדויות המרכזיות:

המהנדס אדי קורן, שעבד במשרדו של צחר בין השנים 1982 ל-1990, סיפר כי מהיכרותו הנאשם היה אדם קפדן ואחראי, ופיתח שיטות מיוחדות לשיפור יציבות מבנים. המהנדסת לריסה קרישמן, שעבדה אצל צחר מאז 1991, סיפרה כי הנאשם לימד אותה רבות על התכנון, ואף פיתח "ממ"ד טרומי" - הוא היה מגיע אישית ומבצע פיקוח עליון באתרים ובדק כל ברזל. הנדסאית הבניין רחל בר-לב, ששהתה במחיצתו של צחר 30 שנה, תיארה אותו כ"סמל למקצועיות חסרת פשרות" וכאדם שלדבריה "מדינת ישראל חייבת לו הרבה לאור תרומתו בפרויקטים משמעותיים".

המהנדס אפרים גלברד, שעבד מול הנאשם מסוף 1984, סיפר כי צחר פיתח שיטות בניה של בניינים גבוהים בשיטה טרומית, וכי היה חבר בוועדות תקן רבות על בסיס התנדבותי, משום שהיה חשוב לו לקדם את ענף הבניה בישראל. ב-2009 זכה צחר בפרס הוקרה של איגוד המהנדסים.

העדות שהותירה ככל הנראה את הרושם האנושי החזק ביותר הייתה של בנו של הנאשם, ניר אסיף צחר. הוא תיאר את שעות העבודה המרובות של אביו, סיפר על בניית הרציף ליד ארובות חדרה שגרמה לו גאווה, ועל פתרון שהנאשם הכין לצבא למניעת מנהרות הברחה בציר פילדלפי. ואז, תיאר את ההתרסקות: אחרי קריסת החניון התחיל המשפט, הנאשם הפך מופנם ולא הראה דברים החוצה, נפל במדרגות ו"שבר את הצד של הפנים", המשיך להחזיק את המשרד וניסה לעבוד עד שהגיע לפשיטת רגל, והפסיד גם את כספי הפנסיה שלו. בשלוש-ארבע השנים האחרונות מפרנסים אותו ילדיו. אמו נפטרה באוקטובר 2025, והעובדת הסיעודית שהייתה אצלה נשארה לטפל בו. לאחר שלקה בשבץ בגלל הלחץ, אין לו עוד זיכרון לטווח קצר.

הסנגור חידד את הממד האישי: "מעבר לטרגדיה האנושית הקשה, היו לאסון השלכות גם על הנאשם, שלמעשה בעשור התשיעי לחייו פרויקט חייו קרס אל מול עיניו. משרדו נסגר, והוא נותר בחסר כלכלי כך שילדיו מפרנסים אותו כעת".

דיון השופט: בין עמדת המאשימה לקריאת הנפגעים

בפסק הדין המשתרע על פני 12 עמודים, התמודד השופט ממון עם שתי שאלות עקרוניות. האחת, האם להסכים לעמדת המאשימה שלא לבקש מאסר בפועל. השנייה, מה המשקל שיש לתת להתנגדות הנחרצת של משפחת איסקוב.

השופט פתח את הדיון בקביעה ברורה: "לאחר ששמעתי טענות הצדדים לא מצאתי לסטות לחומרה מעתירת המאשימה לעונש". הוא הוסיף כי "כפי שפירטתי בהכרעת הדין שניתנה בעניינו של הנאשם, הרי שרשלנותו בתיק הייתה ברף חומרה גבוה".

לגבי משקלה של היסטוריה מקצועית מפוארת, קבע השופט כי "העובדה שמאחורי הנאשם היסטוריה מקצועית מפוארת נאמרה גם בהכרעת הדין, וגם עלתה מדברי העדים לעונש שהעידו בפני כעת. אך אין בה להקהות את חומרת הרשלנות שנקבעה באשר למבנה חניון הברזל והאסון שארע בגין אותה רשלנות".

בשאלת עמדת הפרקליטות, הפנה השופט לפסיקת בית המשפט העליון בעניין ע"פ 4195/21 פלוני נ' מדינת ישראל, שם נקבע: "ככלל אל לו לבית המשפט להחמיר בעונשו של נאשם יותר מן העונש שמבקשת התביעה. יחד עם זאת, קיימת הכרה גם בקיומם של חריגים - מקרים שבהם העונש שלו טוענת התביעה אינו מבטא במידה מספקת את חומרת המקרה על נסיבותיו".

אך השופט מצא כי המקרה דנן אינו כזה. "איני סבור שניתן לקבוע במסגרת ההליך דנן שעמדת המאשימה היא בלתי סבירה בעליל", כתב, והפנה לפסיקה שהכירה בכך שמצבו הרפואי של נאשם יכול להוביל להקלה משמעותית ואף לחריגה ממתחם העונש הראוי.

גזר הדין: פיצוי של 1.2 מיליון שקלים וקנס

בסופו של יום, גזר השופט ממון על חנוך צחר את העונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע; קנס בסך 25,000 שקלים שישולם ב-25 תשלומים חודשיים שווים; ופיצוי לעזבונות ששת המנוחים בסך 200,000 שקלים לכל עזבון, סך הכל 1,200,000 שקלים, שישולמו ב-12 תשלומים חודשיים שווים החל מ-1 ביוני 2026.

על השותפות "מילר שנבל צחר ושות'" הוטל קנס זהה של 25,000 שקלים. השופט ציין כי הנאשמת אינה חברה בע"מ אלא שותפות, ובשים לב שיתר השותפים אינם בין החיים, קיימת זהות בין האישיות המשפטית של הנאשמת לזו של הנאשם, ולכן סכום הקנס יתחלק באופן שווה בין השניים.

בשאלת הקנס, שקל השופט את מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם, ואף התייחס לעובדה שהמדינה הגישה כנגד צחר תביעה אזרחית בגין הוצאות החילוץ של האירוע. הוא קבע מתחם קנס שבין 30,000 ל-80,000 שקלים, ומיקם את הנאשם באזור מרכז המתחם.

"יפה שעה אחת קודם": קריאת השופט למחוקק

את גזר הדין חתם השופט ממון ב"הערה אחרונה לסיום" - קטע חד ומטריד שבו הוא פנה ישירות למחוקק הישראלי. הוא כתב: "הליך זה, שהתנהל בפניי, ממחיש ביתר שאת את הסיכון המשמעותי הנשקף לחיי אדם בתחומי הבנייה. בעולם המודרני קשה להעלות על הדעת תחום נוסף שבו חייהם של רבים כל כך תלויים במעשיו או במחדליו של אדם אחד בלבד; תחום תכנון המבנים הוא בדיוק תחום כזה".

השופט תיאר את הכשל המערכתי בשיטה הקיימת: "הדין הקיים בישראל כיום קובע כי תכניות בנייה למבנה נחתמות בידי מהנדס בעל כשירות המתאימה. התכניות אמנם מוגשות, ועל בסיסן ניתן היתר בנייה, ואולם בפועל אין בנמצא גוף שמכוח החוק מבקר את התכניות, בודק את תקינותן, או מוודא כי אינן לוקות בשגגה או ברשלנות".

הוא הוסיף: "בהמשך לכך, ולאחר שניתן היתר הבנייה, מוקם בניין העשוי לאכלס, בכל רגע נתון, אלפי בני אדם, לפי גודלו; להכיל עשרות ואף מאות מקומות חניה; ובמקרים אחרים אף לשאת מעליו תשתיות תחבורה, ובהן רכבת קלה היכולה להסיע מאות נוסעים, אם לא למעלה מכך - כפי שתוכנן בעניינו של חניון הברזל".

השופט הזכיר את ועדת החקירה הממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור, שהוקמה בשנת 2001 ובראשה עמד השופט (בדימוס) ורדי זיילר ז"ל. לדבריו, הוועדה הציעה המלצות אשר אילו יושמו במלואן, סביר כי היה בהן כדי למנוע את האסון שאירע בחניון הברזל.

"ההליך הפלילי בוחן את הדברים בדיעבד - לאחר שהאסון כבר התרחש - ומעמיד לדין את מי שהתרשלו ותכננו מבנים שלא כראוי", כותב השופט, "ואולם נדמה כי יפה שעה אחת קודם: ראוי שהמחוקק ייתן דעתו לסכנה של ממש זו, ויפעל למניעת האסון הבא עוד בטרם יתרחש".