ריח ביוב, מלחמה וקיזוז: סכסוך שכירות נגמר בפיצוי של 233 שקל
בית המשפט לתביעות קטנות במעלה אדומים דן בתביעות הדדיות בין שוכרת דירה למשכירים. השופט אמיר דהאן פסק לזכות שני הצדדים, אך בסיכומו של דבר, לאחר קיזוז, השוכרת תשלם למשכירים סכום זעום שכמעט שלא מצדיק את כל ההתדיינות
שנתיים ושמונה חודשים גרה הילה-אסתר מזרחי בדירה שהושכרה לה על ידי שלום ואופירה דוד. כשהיחסים בין הצדדים הידרדרו, הגיעו שני הצדדים לבית המשפט לתביעות קטנות במעלה אדומים עם תביעות הדדיות: היא תבעה 15 אלף שקל, ואילו הם תבעו 38.9 אלף שקל. בסוף, אחרי דיון ארוך ומפורט, השופט אמיר דהאן, סגן הנשיא, הגיע למסקנה שהשוכרת צריכה לשלם למשכירים בדיוק 233 שקל.
הסיפור התחיל באפריל 2025, כשריח ביוב חזק חדר לדירה. השוכרת טענה שהריח הפך את הדירה לבלתי ראויה למגורים למשך כשבועיים, ושהיא נאלצה לעזוב עם ילדיה ולגור אצל הוריה בקסטל. המשכירים מצדם, טענו שמדובר בתקלה עירונית שלא קשורה אליהם, ושהשוכרת עצמה אשמה בבעיה בגלל הזנחת הדירה.
בית המשפט שמע את עדותו של מנהל מחלקת מים וביוב בעירייה, דניאל שמיד, שביקר בדירה וזיהה ריח ביוב חזק. ממצאי בדיקתו הצביעו על כשל במחסום הריח באמבטיה או בשירותים. השופט דהאן קבע שהעדות לא הופרכה, עוררה רושם של דברי אמת, ומשכך נקבעה כאמינה. בית המשפט קבע כממצא כי מערכת הביוב בדירה היא זו שכשלה, והאחריות לתקן אותה במהירות היתה על המשכירים, על בסיס חוק השכירות והשאילה.
בעקבות כך, נפסקו לשוכרת 2,800 שקל עבור חצי חודש שכירות לתקופה שבה הדירה לא היתה ראויה למגורים, וכן 2,000 שקל עבור הוצאות נסיעה ומזון, אף שלא הוצגו קבלות ספציפיות. בית המשפט ציין שהסכום נראה סביר בנסיבות של עקירה פתאומית של משפחה מדירתה.
המשכירים לא היו רשאים לגבות כסף על מים
הפתעה נוספת הגיעה בנושא המים. עד מטעם העירייה העיד שבביקורו גילה כי למבנה כולו היה חיבור ישיר למים ללא שעון מים, ושהמשכירים לא היו רשאים לגבות תשלומי מים מהשוכרת. השוכרת גם העידה שהמשכירים הגבילו אותה בשימוש במים. בית המשפט קיבל את תביעת השוכרת עבור הגורם זה וקבע את הנזק הלא כספים על 700 שקל. עוד נפסקו לזכות השוכרת הוצאות משפט בסכום של 500 שקל, שהושתו על המשכירים.
מנגד, גם למשכירים היו טענות מוצדקות. בית המשפט עיין בתמונות שהוגשו ומצא כי השוכרת אכן הפרה את חובתה להשיב את הדירה במצב תקין, נקי וצבוע, כפי שנדרש בחוזה. עד מטעם השוכרת, חיים גז, העיד על עבודות צביעה וניקיון שבוצעו, אך בית המשפט לא השתכנע שהעבודות עמדו בדרישה החוזית לביצוע על ידי בעל מקצוע. המשכירים קיבלו 2,000 שקל עבור השלמות צביעה, 500 שקל עבור ניקיון, ו-933 שקל עבור עיכוב של חמישה ימים בהבאת שוכר חדש. בנוסף, בית המשפט חייב את השוכרת בתשלום בסכום של 2,800 שקל עבור מחצית שכירות של יוני שלא שולמה.
לעומת זאת, תביעת המשכירים לשיפוץ מטבח בסכום של 5,200 שקל נדחתה. השוכרת טענה שנאמר לה שאינה צריכה לגעת במטבח, מכיוון שהמשכירים תכננו להחליף אותו לפני כניסת הדיירים הבאים, ובית המשפט לא מצא הוכחה שהנזק חרג מבלאי סביר. השופט אף ציין שמוטב היה שהפרשה הזו לא היתה מגיעה לבית המשפט.
לשני הצדדים היתה כוונה להאריך את החוזה
דרישת המשכירים לפיצוי מוסכם של 16 אלף שקל - 200 שקל ליום עבור 80 ימי איחור בפינוי - נדחתה אף היא. בית המשפט הביא בחשבון את הנסיבות המיוחדות של התקופה, ובפרט את תקופת המלחמה ואי הוודאות שאפיינו אותה, כולל המשמעות של המצב הזה עבור אשה לבדה שמטפלת בארבעה ילדים. השופט התרשם שלשני הצדדים היתה כוונה להאריך את החוזה בכתב, ושהעיכוב בחתימה נבע מהמצב הביטחוני.
בסיכומו של דבר, נקבע כי השוכרת זכאית ל-6,000 שקל מהמשכירים, ואילו המשכירים זכאים ל-6,233 שקל מהשוכרת. לאחר קיזוז הדדי, השוכרת תשלם למשכירים 233 שקל בלבד. פרסום פסק הדין התעכב עקב שירות מילואים שנבע ממצב החירום, והשופט התנצל בפני הצדדים על העיכוב.
