"אסור לגנוב דעת הבריות, אפילו דעת הגוי"

"רק דיברתי" - נוהגים רבים לומר; דיבור הרי איננו מעשה. היחס של היהדות לדיבור שונה בתכלית. אמנם אין ענישה בבית הדין על חטאים שבדיבור, אך התורה מזהירה שבדיני שמים מתייחסים אליהם בחומרה רבה. היא אוסרת על רכילות ולשון הרע, האיסור על עדות שקר מופיע בעשרת הדיברות ומודגשת החובה לקיים נדרים. הדיבור הוא מותר האדם מן הבהמה, בדיבור אלוקי נברא העולם, האדם נברא בצלם ומכאן חשיבותו.

הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ב') מרחיב עוד ואוסר בלשון חריפה להוליך שולל, ולא רק יהודים אלא גם גויים. "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי [חנופה ושקר], ולא תהיה אחת בפה ואחת בלב, אלא תוכו כְּבָרוֹ [פנימיותו זהה לחיצוניותו], והעניין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות, אפילו דעת הגוי".

מעניין לראות, שהדוגמאות שנותן הרמב"ם על איסור הולכת השולל מתחילות דווקא ביחסים שבין יהודים לגויים - אולי משום מי שהיו שזלזלו באיסור זה. וכך הוא אומר: "כיצד? לא ימכור לגוי בשר נבֵלה [שמתה מעצמה] בכלל שחוטה [שהוא בשר משובח יותר], ולא מנעל של [בהמה] מתה במקום מנעל של שחוטה".

מכאן עובר הרמב"ם לדוגמאות לדיבורים היוצרים רושם מטעה של כבוד: "לא יסרב [יפציר] בחברו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, וירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, יפתח לו חביות שהוא צריך לפתוח אותן [ממילא כדי] למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח, וכן כל כיוצא בזה".

• "יהיו דברי החכם מעטים וענייניהם מרובים"
• מאסר ועבודות שירות על מתן שוחד לבכיר ברבנות הראשית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הרמב"ם מדגיש בהדרכה גורפת: "אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת הדעת אסורה, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות [שקר ורעה]".