"יהיו דברי החכם מעטים וענייניהם מרובים"
השתיקה היא המידה הראויה לאדם, גם משום שבכך הוא מקטין את הסיכוי שיחטא בדיבורו וגם משום שכך ישמע וילמד - מסביר הרמב"ם
יהדות ראינו שהרמב"ם מורה, כי ככלל - מידותיו של אדם צריכות להיות ממוצעות בלא הקצנה לצד זה או אחר. הרמב"ם מוציא מכלל זה את הגאווה והכעס, מהם יש להתרחק ככל האפשר. והנה עוד תחום בו הרמב"ם קורא לנו להצטמצם: הדיבור.
"לעולם יַרבה אדם בשתיקה, ולא ידבר או בדבר חוכמה [דברי הגות או דברי תורה] או בדברים שצריך להן לחיי גופו", פוסק הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ב'). "ועל זה ציוו חכמים ואמרו: כל המרבה דברים - מביא חטא, ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". כאשר אדם מקפיד לדבר רק בנושאים חיוניים, פוחת הסיכוי שהוא יחטא בדיבורו. אלו הם חטאים מצויים מאוד: רכילות, לשון הרע, נדרים - גם משום שאנחנו אוהבים לדבר, וגם משום שיש תחושה ש"רק דיברתי, לא גנבתי ולא הרבצתי".
הרמב"ם ממשיך ומטיף לתמציתיות אפילו בלימוד תורה - והדברים נאים מאוד למי ששפתו מכונה "לשון הזהב" משום שלכל אות בה יש משמעות. "וכן בדברי תורה ובדברי חוכמה, יהיו דברי החכם מעטים וענייניהם מרובים, והוא שציוו חכמים ואמרו: לעולם יִשְנה [ילמד] אדם לתלמידיו דרך קצרה. אבל אם היו הדברים מרובים והעניין מועט [אריכות יתר בנושא פשוט] - הרי זו סִכְלות [טיפשות]. ועל זה נאמר: 'כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים'" - הטיפש הוא המאריך במקום בו ניתן לקצר.
"סייג לחוכמה - שתיקה", מצטט הרמב"ם משנה מפורסמת בפרקי אבות: השתיקה היא השומרת על החוכמה, כי מי ששותק - מקשיב ולומד. "לפיכך לא ימהר להשיב, ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשוּבָה ונחת [ברוגע ומנוחה], בלא צעקה, בלא אריכות לשון. הוא שלמה אומר: 'דברי חכמים בנחת נשמעים'".
