ליהיא גרינר תבעה 2 מיליון שקל - וקיבלה 100,000 שקל וביקורת מביהמ"ש

משפיענית הרשת ליהיא גרינר לא הייתה שותפה בעסק לייבוא מוצרים לנשים בהריון ולאחר לידה, אלא רק הפרזנטורית שלו. כך קובע שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, יחזקאל אליהו, בדחותו תביעה בסך 2 מיליון שקל שהגישה גרונר נגד רוית סבן-שור-כהן. אליהו פסק, כי גרינר זכאית רק לתשלום של 100,000 שקל תמורת שירותיה.

סבן-שור-כהן היא הבעלים של Bunny Tummy ועוסקת במיוחד בייבוא מחטבים לנשים. גרינר טענה, כי סבן-שור-כהן לא השקיעה בעסק, אלא נטלה הלוואות אשר הוחזרו מרווחי העסק - שהושגו בזכות שמה והמוניטין שלה. לדבריה, סבן-שור-כהן הציגה את העסק ככזה שבבעלות גרינר, נטלה לעצמה מיליוני שקלים והעניקה לה רק 80,000 שקל ברוטו. עוד טענה, כי השותפות התפרקה כאשר איבדה את האמון בסבן-שור-כהן וביקשה להפוך אותה לחברה בע"מ, אך זו סירבה.

לטענת סבן-שור-כהן, היא יזמה את העסק והייתה בעליו מיומו הראשון, בעוד גרינר הייתה ונותרה פרזנטורית תמורת 30% מהרווחים אם יהיו כאלה. לדבריה, התבטאויותיה השערורייתיות של גרינר בעקבות אסון מירון בשנת 2021 פגעו קשות ביכולת ההשפעה שלה וחיסלו את יכולתה לספק את שירותי הייצוג. לטענתה, גרינר מילאה את התחייבויותיה בצורה חלקית בלבד, כאשר היו תקופות שלא תרמה דבר לעסק ואף פגעה בו בשל התנהגותה.

"הוכח באופן ברור"

אליהו מצטט בהרחבה את ההסכם בין השתיים וקובע: "התובעת אשר עליה מוטל הנטל להוכיח דבר קיומה של שותפות בין הצדדים, לא הוכיחה טענתה כי הינה שותפה בשיעור של 50% בעסק. במקרה דנא, לא מתקיימים מבחנים מהותים לצורך קביעתה של שותפות, תוך שהוכח באופן ברור כי התובעת הייתה פרזנטורית / יצגנית של העסק, אשר נתנה שרותי ייצגנות לעסק כנגד תשלום עמלה מהרווח נטו של העסק, וזאת בהתאם להסכם ההתקשרות שבין הצדדים.

"ההסכם היחיד בכתב שבין הצדדים (הסכם ההתקשרות מיום 26.10.17) אינו הסכם המכונן בין הצדדים יחסי שותפות, כי אם הסכם יצגנות. לשונן המפורשת של הוראות ההסכם העיקרי ומהותן העסקית מלמדות, כי כוונתם של הצדדים הייתה להתקשר בהסכם יצגנות ולא בהסכם שותפות...  אין צורך לומר כי התובעת, אשר טוענת להיותה 'ידוענית שמפרסמת מוצרים רבים ומגוונים תחת חברה בע"מ בבעלותי', בוודאי שמבינה את הוראות ההסכם ומשמעותו וההתקשרות בהסכם יצגנות ומשמעותו המשפטית ידועה וברורה לה ובוודאי אינה חדשה וזרה לה".

"השערות והנחות של התובעת"

עוד אומר אליהו, כי גם המבחנים המעשיים לקיומה של שותפות אינם מתקיימים במקרה זה. גרינר לא נשאה בסיכוניו ובהפסדיו של העסק, לא הייתה לה זכות לחייב את העסק או את סבן-שור-כהן, האחרונה הייתה העוסק המורשה היחיד תחתיו פעל העסק, וגם העדים שהביאה גרינר עצמה לא אישרו שהציגה את עצמה כבעליו.

אליהו מוסיף, כי הסכום אותו תבעה גרינר "אינו מבוסס ואינו נתמך בראיות ועדויות מתאימות וכל כולו מבוסס על השערות והנחות של התובעת". כך למשל, הדוח של העסק לשנת 2020 הצביע על רווח ברוטו בסך 126,000 שקל בלבד. אליהו קיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם סבן-שור-כהן (בתיקונים אחדים) וקבע, כי הרווח ברוטו לכל תקופת השותפות היה 703,000 שקל, ולאחר הפחתות זכאית גרינר ל-103,000 שקל.

סבן-שור-כהן הראתה, כי הגנתה עלתה לה 130,000 שקל. מאחר שגרינר קיבלה 4% בלבד מהסכום אותו תבעה, אליהו לא פסק הוצאות לטובתה. את גרינר ייצגו עוה"ד נירה ידין ונירית פנחס-רובין, ואת סבן-שור-כהן - עוה"ד מימון אביטן וליאור כדורי.