ודאות תעסוקתית לצד תקרת זכוכית: כלוב הזהב של הבנקאים

בעבר, מי שהתקבל לבנק ידע שהוא מסודר. קביעות, הסכם קיבוצי, שי לחגים, ביטחון תעסוקתי ופנסיה מסודרת. במונחים של המעמד הבינוני בישראל, זו היה כמו לזכות בלוטו. אחרי מספר שנים העובד היה יודע פחות או יותר לאן הקריירה שלו הולכת, מתי יקבל קביעות ואיך ייראה העתיד שלו עד הפנסיה.

על הנייר, כיום, המצב אפילו טוב יותר. הבנקים רושמים רווחי שיא, מחלקים דיבידנדים בהיקפים עצומים, ונהנים מתשואות על ההון שבעבר נראו דמיוניות. אלא שבקומות המשרדים ובסניפים, התחושה שונה לגמרי. הבנקים בישראל הפכו למכונות יעילות במיוחד. מספר העובדים יורד כמעט בכל שנה, הסניפים מצטמצמים, הדיגיטל מחליף פעולות שבעבר דרשו כוח אדם, וכל עובד נדרש לשרת יותר לקוחות, למכור יותר מוצרים ולציית ליותר רגולציה. עובדים שבעבר טיפלו במאות או באלפי לקוחות מוצאים את עצמם אחראים כיום להיקפים גדולים בהרבה, כאשר הדרישה לעמוד ביעדים רק הולכת וגוברת.

גם רשימת ההטבות שהייתה חלק בלתי נפרד מהחוויה הבנקאית הולכת ומתקצרת. שעות נוספות בלי הגבלה, בונוסים שחולקו בנדיבות, משלחות לחו"ל ופעילויות רווחה נדיבות, כל אלה נפגעו לאורך השנים. לא בגלל משבר או הפסדים, אלא בגלל ההתייעלות והמרדף אחר תשואה על ההון גבוהה יותר.

גם הקביעות, שהייתה בעבר חלק מרכזי מההבטחה לעובד הבנק, כבר אינה מובנת מאליה. במרבית הבנקים הדרך אליה ארוכה יותר מבעבר, ועובדים צעירים כבר אינם בונים עליה כפי שבנו הדורות הקודמים. גם מסלולי ההתקדמות השתנו. אם בעבר "טייס אוטומטי" הבטיח שיפור הדרגתי בשכר ובדרגה, היום הדגש הוא על ביצועים, יעדים ומדדים אישיים.

הפרדוקס הוא שהעובדים עצמם נשארו במקום. רבים מהם הצטרפו למערכת כשהיא הייתה אחת המעסיקות האטרקטיביות במשק. אלא שבינתיים העולם השתנה. מקצועות רבים בשוק הפרטי סגרו את פערי השכר ואף עקפו אותם. עובדים מחליפים מקומות עבודה, מתקדמים מהר יותר, ומגדילים הכנסות בקצב שלא היה מקובל בעבר.

השינוי אינו מתבטא רק בעומס העבודה. כחלק מתהליכי ההתייעלות, הבנקים גם השטיחו את המבנה הארגוני. שכבות ניהול נעלמו, מספר תפקידי הניהול הצטמצם, ומסלולי הקידום הפכו צרים יותר. בעבר עובד היה יכול לראות מולו שורת תחנות מקצועיות וניהוליות לאורך הקריירה. כיום רבים מגיעים בתוך פחות מעשור לרמת השכר ולתפקיד המקסימליים שאליהם יוכלו להגיע מבלי לעבור לתפקיד ניהולי משמעותי. כך נוצר מצב שבו עובדים בני 35 או 40 מגלים שהגיעו לתקרת השכר והאתגר המקצועי שלהם, בזמן שנותרו להם עוד כעשרים וחמש שנות עבודה עד הפרישה.

נדמה שגם הלקוחות אינם נהנים מפירות ההתייעלות. הבנקים הצליחו לייצר שילוב נדיר של פחות עובדים, יותר עומס, פחות הטבות לעובד, ובמקביל הכנסות ורווחיות גבוהות יותר מהלקוחות. כך נוצר מצב שבו הרווחים ממשיכים לעלות, בעוד שגם העובדים וגם הלקוחות מרגישים שהם נדרשים לשלם יותר ולקבל פחות.

הבנקאי הממוצע עדיין מחזיק בנכס אחד שקשה מאוד לוותר עליו: הוודאות התעסוקתית. כך נוצר "כלוב הזהב". התנאים עדיין טובים, השכר עדיין מכובד וההסכמים הקיבוציים ממשיכים להעניק רשת ביטחון משמעותית. אם בעבר רבים חלמו להתקבל לעבודה בבנק, הרי שכיום, משיחות רבות שאני מקיים עם חברים עובדי בנק, נדמה שלא מעט מהם נשארים בעיקר משום שהם חוששים לעזוב.

וזה אולי ההבדל הגדול ביותר בין עבודה בבנק של "פעם" לעבודה בבנק של "היום". אפשר לומר שהיא הפסיקה להיות חלום והפכה להתחייבות. עבור לא מעט עובדים, הבנק כבר אינו המקום שבו יבנו קריירה של ארבעים שנה מתוך שאיפה להתקדם, אלא מקום שקשה לעזוב אותו אחרי שהתרגלו ליציבות. 

• ועדת הכלכלה אישרה: הבנקים יחויבו להציג מידע עד 7 שנים אחורה
• גולדמן זאקס מסמן הזדמנות במזרח התיכון גם בזמן מלחמה עם איראן - ומכוון לשינוי רגולטורי בבריטניה

הכותב עסק שנים בייעוץ השקעות וכיום הינו משקיע עצמאי