ענקית הרכב פושטת רגל ומה קרה היום לפני 13 שנה

30 באפריל 2013 - אפל מגייסת 17 מיליארד דולר בהנפקת האג"ח הקונצרנית הגדולה ביותר עד אז

ב-30 באפריל 2013 אפל השלימה גיוס חוב בהיקף של 17 מיליארד דולר, בהנפקת האג"ח הקונצרניות הגדולה ביותר שבוצעה עד אז על ידי חברה שאינה פיננסית. ההנפקה בוצעה בשוק האמריקאי וחולקה לשש סדרות חוב, בריביות קבועות ומשתנות, עם מועדי פירעון שונים: שלוש שנים, חמש שנים, עשר שנים ושלושים שנה. הביקושים להנפקה היו גבוהים מאוד, והיקף ההזמנות מצד משקיעים מוסדיים היה גדול פי כמה מהסכום שגויס בפועל. זה איפשר לאפל לגייס בריביות נמוכות יחסית, על רקע דירוג האשראי הגבוה שלה והאמון הרחב של שוק ההון ביכולת ההחזר של החברה.

הגיוס הגיע זמן קצר אחרי שאפל הודיעה על הרחבה משמעותית של תוכנית החזרת ההון לבעלי המניות. החברה הציגה תוכנית שכללה דיבידנדים ורכישות חוזרות של מניות בהיקף כולל של כ-100 מיליארד דולר עד סוף 2015. מתוך הסכום הזה, כ-60 מיליארד דולר יועדו לרכישה עצמית של מניות. במקביל, אפל הגדילה את הדיבידנד הרבעוני שלה.

באותה תקופה אפל החזיקה בקופת מזומנים והשקעות בהיקף של יותר מ-140 מיליארד דולר. עם זאת, חלק גדול מהסכום הוחזק מחוץ לארה"ב, בחברות בנות ובפעילויות בינלאומיות. החזרת הכסף לארה"ב הייתה עלולה ליצור חבות מס משמעותית, ולכן החברה בחרה לגייס חוב בשוק המקומי. במילים אחרות, אף שמדובר היה בחברה עתירת מזומנים, מבנה המס והפיזור הגיאוגרפי של הכסף הפכו את החוב לכלי זול ונוח יותר לצורך מימון פעילות פיננסית בארה"ב.

החוב של אפל דורג ברמה גבוהה מאוד: AA פלוס על ידי S&P ו-Aa1 על ידי מודיס. הדירוגים האלה שיקפו את היקף המזומנים של החברה, את הרווחיות הגבוהה שלה, את בסיס הלקוחות הרחב ואת מעמדה בשוק הסמארטפונים, הטאבלטים והמחשבים. באותה תקופה האייפון היה מנוע הצמיחה המרכזי של החברה, לצד האייפד, המק ושירותי התוכן. למרות זאת, מניית אפל הייתה תחת לחץ יחסי בחודשים שקדמו להנפקה, בין היתר בגלל חששות מהאטה בצמיחה, תחרות מצד סמסונג ויצרניות אנדרואיד נוספות, ושאלות סביב היכולת לשמור על שיעורי רווחיות גבוהים.

• החלטת ריבית ודוחות ענקיות הטק - האנליסטים נערכים לשבוע גורלי
• ברקליס מזהה הזדמנות: שתי מניות שבבים שעשויות ליהנות מהאייפון המתקפל של אפל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עבור משקיעים מוסדיים, לרבות קרנות פנסיה, חברות ביטוח וקרנות נאמנות, החוב של אפל סיפק שילוב של דירוג אשראי גבוה, נזילות, שם מוכר ותשואה עודפת לעומת אג"ח ממשלת ארה"ב. במקביל, ההנפקה שיקפה שינוי רחב יותר בשוק ההון האמריקאי. חברות טכנולוגיה גדולות, שבעבר נתפסו בעיקר כחברות צמיחה שמממנות את עצמן מפעילות שוטפת, החלו להשתמש בכלים של חברות בוגרות יותר: דיבידנדים, רכישות עצמיות, ניהול מבנה הון והנפקות חוב גדולות. במקרה של אפל, זה היה מהלך מסודר במסגרת מדיניות הון כוללת. החברה לא גייסה בגלל מצוקה תזרימית, אלא בגלל שהחוב היה זול, השוק היה פתוח, והחזקת המזומן מחוץ לארה"ב יצרה מגבלה חשבונאית ומיסויית.

30 באפריל 2009 - קרייזלר מגישה בקשה להגנה מפני נושים

ב-30 באפריל 2009 קרייזלר הגישה בקשה להגנה מפני נושים לפי Chapter 11 בבית המשפט לפשיטות רגל בניו יורק. ההליך כלל את החברה האם וקבוצת חברות קשורות, והוא הגיע אחרי חודשים של ירידה חדה במכירות, מחנק אשראי, הפסדים תפעוליים וקושי להגיע להסכמות עם נושים, ספקים, עובדים וסוכנויות. קרייזלר הייתה אז אחת משלוש יצרניות הרכב הגדולות של ארה"ב, לצד ג'נרל מוטורס ופורד, ולכן ההליך לא נתפס רק כעניין של חברה בודדת, אלא כאירוע מרכזי בתעשיית הרכב האמריקאית בתקופת המשבר הפיננסי.

ברקע עמדה קריסה בביקוש לרכב חדש בארה"ב. בשנת 2009 ירד קצב המכירות השנתי של כלי רכב חדשים בארה"ב לרמות נמוכות מאוד ביחס לשנים שקדמו למשבר. הצרכנים התקשו לקבל אשראי, הבנקים הידקו תנאים, חברות הליסינג והסוכנויות סבלו ממחסור במימון, והיצרניות נותרו עם מלאים, מפעלים יקרים והתחייבויות גבוהות. קרייזלר, שהייתה חלשה יותר מפורד ובעלת קו מוצרים מצומצם יותר, נפגעה במיוחד. החברה התקשתה להציג דגמים חסכוניים ותחרותיים, והייתה תלויה מאוד בשוק האמריקאי.

• שדה התעופה שהדיח את הית'רו מצמרת השדות העמוסים בעולם ומה קרה היום לפני 11 שנה
• מותג הרכב הפופולרי נסגר ואביזר המחשב שהפך לאלמנטרי מושק לראשונה
• תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
• היום לפני: מעילת הענק שהקריסה את הבנק הישראלי והאונייה...

לפני הגשת הבקשה קיבלה קרייזלר סיוע ממשלתי בהיקף של מיליארדי דולרים. הממשל האמריקאי, שפעל בתקופת הנשיא ברק אובמה, דרש מהחברה לבצע ארגון מחדש מהיר, להגיע להסכמות עם מחזיקי חוב ועם איגוד עובדי הרכב, ולהכניס שותף תעשייתי. פיאט האיטלקית נבחרה כשותפה אסטרטגית. במסגרת ההסדר, פיאט הייתה אמורה לקבל נתח ראשוני של 20% בקרייזלר החדשה, עם אפשרות להגדיל את ההחזקה בהמשך בכפוף לעמידה ביעדים תעשייתיים וטכנולוגיים. התרומה המרכזית של פיאט הייתה אמורה להיות ידע בתחום רכבים קטנים, פלטפורמות יעילות יותר וטכנולוגיות מנועים.

ההליך המשפטי נבנה כך שהנכסים הפעילים של קרייזלר יועברו לחברה חדשה, בעוד שחלק מהחובות וההתחייבויות יישארו במבנה הישן. מבנה הבעלות בקרייזלר החדשה כלל את קרן הבריאות של גמלאי איגוד עובדי הרכב, שקיבלה נתח מרכזי, את הממשל האמריקאי, את ממשלת קנדה ואת פיאט. הממשל האמריקאי התחייב להעמיד מימון נוסף כדי לאפשר את המשך הפעילות בתקופת ההליך, כולל תשלומים לספקים חיוניים, שכר לעובדים והמשך ייצור במפעלים.

אחד החלקים המשמעותיים בהליך היה צמצום רשת הסוכנויות. קרייזלר ביקשה לסגור 789 סוכנויות מתוך רשת של יותר מ-3,000 סוכנויות בארה"ב. מדובר היה במהלך רגיש מאוד, מאחר שסוכנויות רכב הן עסקים מקומיים שמעסיקים עובדים, מחזיקים מלאי, מספקים שירותים ומייצרים פעילות מסחרית רחבה בקהילות רבות. החברה טענה כי הרשת גדולה מדי ביחס להיקף המכירות שלה, וכי צמצום מספר הסוכנויות נדרש כדי לשפר רווחיות ויעילות. הסוכנויות שנפגעו טענו בחלקן כי ההחלטות התקבלו במהירות ובאופן שפגע בעסקים משפחתיים ותיקים.

קרייזלר יצאה מהליך פשיטת הרגל בתוך תקופה קצרה יחסית. ביוני 2009 הושלמה מכירת מרבית הנכסים לחברה החדשה, והחברה החלה לפעול תחת מבנה בעלות חדש ובשיתוף פעולה עם פיאט. בהמשך הגדילה פיאט את החזקתה בקרייזלר, עד שהשליטה עברה אליה באופן מלא, ובהמשך נוצרה פיאט קרייזלר אוטומובילס. התהליך כלל שילוב פלטפורמות, איחוד פעילות, התאמת דגמים ושימוש ברשתות הפצה שונות. מבחינת נתונים כספיים, מדובר היה באירוע שכלל סיוע ממשלתי בהיקף של יותר מ-10 מיליארד דולר, ארגון מחדש של חובות, שינוי בעלות וצמצום פעילות רחב.

30 באפריל 1948 - לנדרובר המקורי מוצג בתערוכת הרכב באמסטרדם

ב-30 באפריל 1948 הציגה רובר הבריטית את לנדרובר המקורי בתערוכת הרכב באמסטרדם. הדגם הוצג כרכב עבודה רב שימושי, בעל יכולת שטח, מבנה פשוט וייעוד מעשי לחקלאים, רשויות, צבא, מפעלים, שירותי תשתית ולקוחות מסחריים. בריטניה הייתה אז בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השנייה, עם מחסור בחומרי גלם, מגבלות מטבע, צורך ביצוא ורצון של יצרניות הרכב להגדיל הכנסות ממכירות מחוץ לשוק המקומי. על הרקע הזה, רובר פיתחה כלי רכב קשוח ופשוט יחסית, שנועד להתאים לשימוש אינטנסיבי ולא רק לנסיעה בכביש.

הדגם הראשון, שנודע בהמשך כסדרה 1, התבסס על בסיס גלגלים של 80 אינץ'. הוא צויד במנוע בנזין בנפח 1,595 סמ"ק, שהפיק כ-50 כוחות סוס, ובתיבת הילוכים ידנית. הרכב כלל הנעה כפולה, יכולת נסיעה בשטח, מרכב פתוח יחסית ותכנון מכני שנועד לאפשר תחזוקה פשוטה. גוף הרכב נבנה בחלקו הגדול מאלומיניום, חומר שהיה זמין יותר מפלדה בבריטניה של אחרי המלחמה. הפלדה הייתה נתונה למחסור ולחלוקה מפוקחת, בעוד שתעשיית התעופה הבריטית הותירה זמינות גבוהה יחסית של אלומיניום. כך, שיקול תעשייתי וחומרי גלם השפיע ישירות על מבנה הרכב.

מחיר ההשקה של לנדרובר עמד על כ-450 ליש"ט. זה הציב אותו ככלי עבודה יקר יחסית לחלק מהלקוחות הפרטיים, אבל מתאים לחקלאים, עסקים וגופים ציבוריים שראו בו חלופה לרכב מסחרי, טרקטור קל או רכב שירות. הרכב תוכנן לשאת ציוד, לגרור, לנוע בדרכים לא סלולות ולהתמודד עם תנאי שטח. באותה תקופה שוק הרכב הבריטי עדיין התאושש מהמלחמה, ויצרניות נדרשו לייצא כדי לקבל גישה לחומרי גלם ולמטבע זר. לכן לנדרובר תוכנן לא רק עבור לקוחות בבריטניה, אלא גם עבור שווקים באפריקה, אוסטרליה, המזרח התיכון, אסיה ואירופה.

הפיתוח של לנדרובר בוצע ברובר כפתרון עסקי לתקופה שבה הביקוש למכוניות נוסעים היה מוגבל, והחברה חיפשה מוצר שניתן לייצר ולמכור בשווקים מגוונים. הוא הושפע במידה רבה מכלי רכב צבאיים ששימשו במלחמה, במיוחד ג'יפ ויליס האמריקאי, אבל רובר התאימה את הרעיון לצרכים אזרחיים ותעשייתיים. הרכב קיבל עיצוב תכליתי מאוד: קווים ישרים, לוחות שטוחים, תא נוסעים בסיסי, גישה פשוטה לרכיבים מכניים ומבנה שנועד להקל על תיקון והחלפה של חלקים. זה היה מוצר שנבנה סביב שימושיות ולא סביב נוחות או יוקרה.

בתחילת הדרך לנדרובר לא היה מותג עצמאי כפי שהוא מוכר כיום, אלא דגם בתוך רובר. הייצור החל במפעל סוליהול באנגליה, והיקפי הייצור גדלו בהדרגה. הדגם הראשוני עבר שינויים ועדכונים, כולל הארכת בסיס גלגלים, שיפור מנועים, שינויים במרכב והרחבת גרסאות. במהלך השנים הראשונות הוצעו גרסאות שונות, כולל רכבי שירות, רכבים עם גג בד, גרסאות סגורות, דגמי טנדר וגרסאות מותאמות לצבא ולגופים ממשלתיים. סדרה 1 יוצרה עד 1958, ולאחר מכן הוחלפה בסדרה 2.

החשיבות הכלכלית של ההשקה נבעה מכך שהמוצר פנה לשווקים שבהם תשתיות הכבישים היו מוגבלות, אבל הצורך בתחבורה אמינה היה גבוה. במדינות חקלאיות, באזורים מדבריים, במכרות, בחוות, בשירותי תקשורת, במערכות מים וחשמל ובצבאות, רכב שטח שימושי היה נכס תפעולי. לנדרובר נמכר למדינות רבות והפך לאחד ממוצרי היצוא הבולטים של תעשיית הרכב הבריטית. הוא גם יצר בסיס עסקי להמשך פיתוח משפחת דגמים רחבה, כולל רכבי דיפנדר, דיסקברי, ריינג' רובר ודגמים נוספים שהתפתחו עשורים מאוחר יותר.